רב מזמר לחתונה- הרב המזמר
             לקביעת פגישה ללא התחייבות   
לחץ כאן

הרב המזמר: עודד דוד

חיפוש :

קו ורשימו

קו ורשימו - עולמות אח"פ ושבירת הכלים- בעקבות הרמח"ל והרב קוק-

חלק ראשון

פרק ג - במין האנושי

קיצור ביאור חלק א' פרק ג':

פרק זה עוסק במושגים מתורת הקבלה[1]:

קו ורשימו.

עולמות אוזן, חוטם, פה (אח"פ).

עולם הנקודים - לפני ואחרי שבירת הכלים.

מושגים אלו יתבארו בהמשך ע"פ משנת הרמח"ל, ובמקביל ע"פ משנת הרב קוק.

לפני חטא אדם הראשון שלטו עולמות אח"פ העתידים להתגלות לנו באלפים: השמיני, התשיעי והעשירי של ההיסטוריה. ברמה זו הקו גובר בהארתו על הרשימו, והארת הנשמה גוברת על הגוף.

שבירת הכלים בעולם הנקודים מתרחשת בחטא אדם הראשון ויוצרת את העולם הגשמי שלנו - העולם שלאחר החטא. בעולם האצילות – עולם הברודים (עולם הנקודים שאחר החטא שהוא עולם התיקון), הגוף גובר על הנשמה והבחירה מתאפשרת.

לשבירה יש פירוש ייחודי במשנת הרב קוק.

עולם הבא הוא המימד הנשמתי של הקיום.

עולם הזה הוא המימד הגופני של הקיום.

זהו המתח והניגוד שקיים בין עולמות השכר ועולם העבודה.

תחיית המתים מתבארת כאן כעולם הבא - על פי הרמח"ל ובמקביל על פי פירושו של הרב קוק כהשתחררות האנושות מהמוות ומהיראה מפניו.

"בחירה חופשית

א. כבר זכרנו היות האדם אותה הברייה הנבראת לידבק בו יתברך, והיא המוטלת בין השלמות והחסרונות, והיכולת בידו לקנות השלמות. ואולם צריך שיהיה זה בבחירתו ורצונו. כי אלו היה מוכרח במעשיו להיות בוחר על כל פנים בשלמות, לא היה נקרא באמת בעל שלמותו, כי איננו בעליו, כיון שהוכרח מאחר לקנותו, והמקנהו הוא בעל שלמותו, ולא הייתה הכוונה העליונה מתקיימת.

 

על כן הוכרח שיונח הדבר לבחירתו, שתהיה נטייתו שקולה לשני הצדדין ולא מוכרחת לאחד מהם, ויהיה בו כוח הבחירה לבחור בדעת ובחפץ באיזה מהם שירצה, והיכולת גם כן בידו לקנות איזה מהם שירצה. על כן נברא האדם ביצר טוב ויצר רע, והבחירה בידו להטות עצמו לצד שהוא רוצה.

 

מאבק בין הגוף והנשמה

ב. ואולם להיות הדבר הזה נשלם כראוי, גזרה החכמה העליונה שיהיה האדם מורכב משני הפכים, דהיינו מנשמה שכלית וזכה, וגוף ארציי ועכור, שכל אחד מהם יטה בטבע לצדו. דהיינו: הגוף לחומריות והנשמה לשכליות, ותמצא ביניהם מלחמה, באופן שאם תגבר הנשמה, תתעלה היא ותעלה הגוף עמה, ויהיה אותו האדם המשתלם בשלמות המעותד, ואם יניח האדם שינצח בו החומר, הנה ישפל הגוף ותשפל נשמתו עמו, ויהיה אותו האדם בלתי הגון לשלמות, ונדחה ממנו ח"ו.

 

ולאדם הזה יכולת להשפיל חומרו לפני שכלו ונשמתו, ולקנות שלמותו כמו שביארנו.

עולם הזה ועולם הבא

ג. ואמנם גזר טובו יתברך, שיהיה גבול להשתדלות הזה המצטרך לאדם להשיג השלמות, וכשהשלים השתדלותו ישיג שלמותו וינוח בהנאתו לנצח נצחים. על כן הוחקו לו שני זמנים: אחד זמן העבודה, ואחד זמן קיבול השכר.

 

ואולם מידת הטוב מרובה, שהעבודה יש לה זמן מחוקק, כמו שגזרה חכמתו יתברך היותו נאות לזה, וקיבול השכר אין לו תכלית, אלא לנצח נצחים הוא מתענג והולך בשלמות אשר קנה לו.

הרוח והחומר - העולם הזה והבא

ד. ואולם כפי התחלף זמניו, כך ראוי שיתחלף מצבו ושאר מקריו. כי כל זמן ההשתדלות הנה צריך שיהיה בתכונה אחת, שיוכלו לימצא בו כל העניינים המצטרכים לו לפי עניין ההשתדלות הזה.

פירוש: כי הנה מוכרח שתמצא לו המלחמה שזכרנו בין השכל והחומר, ולא יהיה לו דבר שיעכב את החומר מלשלוט ולעשות את שלו כפי השיעור הראוי לו, ולא דבר שיעכב את השכל מלשלוט כראוי לו ולעשות את שלו. וכן לא יהיה דבר שיגרום לחומר להתחזק יותר מן הראוי, וגם לא יגרום לשכל להתחזק יותר מן הראוי. כי אף על פי שמצד אחד היה נראה זה יותר טוב, הנה לפי הכוונה האמיתית והעניין הנרצה באדם, שהוא קניית השלמות בהשתדלותו, איננו טוב.

ובזמן קיבול השכר הנה ראוי לו שיהיה במצב הפכי לזה, כי הנה כל מה שיהיה החומר שולט באותו זמן, הנה לא היה אלא מחשיך ומעכב על הנשמה שלא תתדבק בבורא יתברך. ועל כן הנה ראוי הוא שלא ישלוט אז אלא הנשמה, והחומר יהיה נמשך אחריה לגמרי, באופן שלא יעכב על ידה כלל.

 

ואמנם על כן נבראו שני העולמות, עולם הזה ועולם הבא, עולם הזה המקום והחוקים הטבעיים שלו הם מה שראוי לאדם כל זמן ההשתדלות, העולם הבא המקום והחוקים שלו הם מה שראוי לו בזמן קיבול השכר.

חטאו של אדם הראשון

ה. וממה שיצטרך עוד לדעת, שהנה המין האנושי, אין עניינו הראשון כמו שאנו רואים ומבחינים אותו עתה, כי אולם שינוי גדול היה בו, והוא עניין חטאו של אדם הראשון, שנשתנה בו האדם והעולם ממה שהיו בתחילה. ואולם פרטי השינוי הזה ותולדותיהם רבים, ועוד נדבר בם לפנים בסייעתא דשמיא. ונמצא שהדיבור במין האנושי וההבחנה בנשואיו - כפולים, כי ידובר בו ובנשואיו בבחינתו קודם החטא, וידובר בו ובנשואיו בבחינתו אחר החטא, וכמו שנבאר עוד בעזר ה'.

ו. הנה אדם הראשון בעת יצירתו היה ממש באותו המצב שזכרנו עד הנה. דהיינו שהנה הוא היה מורכב משני החלקים ההפכיים שאמרנו, שהם הנשמה והגוף. ובמציאות היו שני העניינים הטוב והרע, והוא עומד בשיקול ביניהם להידבק במה שירצה מהם. והנה היה ראוי לו שיבחר בטוב, ויגביר נשמתו על גופו ושכלו על חומרו, ואז היה משתלם מיד, ונח בשלמותו לנצח.

הנשמה מזככת את הגוף

ז. וצריך שתדע, שאף על פי שאין אנו מרגישים לנשמה בגוף פעולה אחרת זולת החיות וההשכלה, הנה באמת יש בחוקה שתזכך עצם הגוף וחומרו, ותעלהו עילוי אחר עילוי, עד שיהיה ראוי להתלוות עמה בהנאה בשלמות.

 

ואמנם לדבר זה היה אדם הראשון מגיע אילו לא חטא, שהייתה נשמתו מזככת את גופו זיכוך אחר זיכוך, עד שהיה מזדכך השיעור המצטרך ונקבע בתענוג הנצחי.

 

תולדות חטא אדם הראשון

ח. וכיון שחטא אדם הראשון נשתנו הדברים שינוי גדול. והוא, כי הנה בתחילה היו בבריאה החסרונות, שהיו בשיעור מה שהיה מצטרך לשיהיה אדם הראשון במצב השיקול שזכרנו, ויהיה לו מקום להרוויח את השלמות ביגיע כפיו. אמנם על ידי חטאו נוספו ונתרבו חסרונות בעצמו של אדם ובבריאה כולה, ועוד נתקשה התיקון ממה שהיה קודם.

פירוש: כי הנה בתחילה היה נקל לו לצאת מן החסרון המוטבע בו ולקנות השלמות, שכך סידרה החכמה העליונה את הדברים על פי מידת הטוב והיושר, כי יען לא היה אדם סיבה לרע ולחסרון שבו, אלא שכך הוטבע בו ביצירתו, הנה במה שיסיר עצמו מן הרע ויפנה אל הטוב, ישיג מיד צאתו מן החסרון וקנותו השלמות. אמנם בחטאו, כיון שעל ידו נסתר השלמות יותר משהיה, ונתרבו החסרונות, והיה הוא הגורם רעה לעצמו, הנה לא יהיה עוד כל כך קל לו לשוב לצאת מן החיסרון ולקנות השלמות, כמו שהיה בעת שלא היה הוא גרימת חסרונו אלא שכך נוצר מעיקרו.

וכל שכן שבהכרח השתדלותו המצטרך עתה להגיע לשלמות, הנה הוא כפול, כי יצטרך תחלה שישובו האדם והעולם אל המצב שהיו בראשונה קודם החטא, ואחר כך שיתעלו מן המצב ההוא אל מצב השלמות שהיה ראוי לאדם שיעלה.

 

המוות והתחייה

ט. ואולם מלבד כל זה גזרה מידת דינו יתברך, שלא יוכלו, לא האדם ולא העולם מעתה, הגיע אל השלמות - עודם בצורה שנתקלקלה, דהיינו הצורה שיש להם עכשיו שבה נתרבה הרע. אלא יצטרך להם בהכרח עבור מעבר ההפסד, דהיינו המיתה לאדם, וההפסד לכל שאר ההווים שנתקלקלו עמו. ולא תוכל הנשמה לזכך הגוף, אלא אחר שתצא ממנו תחילה, וימות הגוף וייפסד, ואז יחזור ויבנה בניין חדש ותכנס בו הנשמה ותזככהו. וכן העולם כולו יחרב מצורתו של עתה, וישוב וייבנה בצורה אחרת ראויה לשלמות.

ועל כן נגזר על האדם שימות ויחזור ויחיה, והוא עניין תחיית המתים. ועל העולם שיחרב ויחזור ויחודש, והוא עניין מה שאמרו ז"ל, שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חרוב, ולסוף אלף שנה הקב"ה חוזר ומחדש את עולמו.

 

י. והנה לפי שורש זה, זמן הגמול האמיתי, דהיינו זמן קיבול השכר שזכרנו למעלה, ומקומו, הוא אחר התחייה בעולם שיתחדש, והאדם ייהנה בו בגופו ובנשמתו, בהיות גופו מזוכך על ידי נשמתו, ומוכן על ידה להיות נהנה בטוב ההוא. ואולם ייבחנו שם האנשים ותתחלף מדרגתם ומעלתם, כפי שיעור מה שטרחו בעולם העבודה, וכפי מה שהשתדלו להשיג מן השלמות. כי כפי שיעור זה תזדהר הנשמה בעצמה, ותאיר בגוף ותזככהו, ויקנו שניהם יקר ומעלה, ויהיו ראויים להתקרב אל האדון, ברוך הוא, וליאור באור פניו וליהנות בטובו האמיתי.

 

עולם הנשמות

יא. ואמנם בהיות שנגזרה המיתה על האדם, וכמו שביארתי, ונמצא שהמורכב הזה צריך שייפרד לזמן מה, ואחר ישוב להתחבר. הנה גם בזמן הפירוד הזה, ראוי שיהיה מקום לשני החלקים המתפרדים, נאות למה שנרצה לפירוד ההוא.

 

והנה הגוף צריך שיחזור ליסודו ותיפרד הרכבתו ותיפסד צורתו, והואיל והיה מן העפר, אליו ישוב. והוא מה שאמר יתברך שמו לאדם, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". אך הנשמה הזוכה במעשיה, הנה אין לה אלא לצפות עד שייעשה בגוף מה שצריך ליעשות, דהיינו ההתכה וההפסד בראשונה, וההישאר בעפר כל הזמן שצריך, וההיבנות מחדש אחר כך לשתשוב ליכנס בו.

 

ואמנם צריך שיהיה לה מקום בין כך ובין כך. ואולם לצורך זה הוכן עולם הנשמות, שבו תכנסנה הנשמות הזוכות אחרי צאתן מהגוף, ותשבנה שם במקום מנוחה כל זמן התגלגל על הגוף העניינים הראויים להתגלגל עליו. והנה כל הזמן ההוא תשכונה הנשמות ההן במעלה ובתענוג, מעין מה שיינתן להן אחר כך בזמן הגמול האמיתי שזכרנו למעלה. כי גם מעלתו בעולם הנשמות ודאי שיימדד לפי המעשים שעשו, שלפיהן יימדד גם הגמול אחרי כן בזמנו.

 

אך השלמות האמיתי המעותד לזוכים לו, לא ישיגוהו לא הגוף ולא הנשמה, אלא בהתחברן שנית אחר התחייה.

הנשמה מכינה עצמה לתחייה בעולם הנשמות

יב. ואולם מלבד היות עולם הנשמות מקום לנשמות לשבת בו כל זמן היותן מצפות לגוף, כמו שביארתי, הנה עוד תועלת גדול נמצא בו לנשמות עצמן ואחריהן לגוף, למה שיצטרך אחר כך בזמן התחייה.

 

וזה, כי אחר שהייתה הגזירה על האדם שלא יגיע לשלמות אלא אחרי המוות, אף על פי שכבר נראה לו מצד מעשיו עודנו חי - כי זולת זה לא היה מגיע לו מעולם, שהרי אין זמן קניית השלמות אלא בעולם הזה טרם המוות וכמו שביארתי - עוד נמשך מן הגזירה הזאת, שהנשמה כל זמן היותה בגוף בעולם הזה שהרע דבוק בו שאי אפשר שייפרד ממנו לגמרי, תהיה גם היא חשוכה ועמומה. ואף על פי שעל ידי המעשים הטובים שהאדם עושה קונה היא בעצמה שלמות יקר, לא יוכל הדבר להיגלות, ולא תוכל להזדהר בזוהר שהיה ראוי לה להזדהר, כפי היקר ההוא שהיא משגת באמת, אלא הכל נשאר כבוש בעצמותה עד הזמן שיינתן להיגלות.

 

ואולם אין העכבה מצדה כלל, כי אם מצד הגוף, כמו שביארתי, והוא עצמו מפסיד בזה, שלא יקבל כל אותו הזמן הזיכוך שהיה ראוי שיקבל, כמו שביארתי. אמנם גם היא מפסדת, שהיא כבושה בעצמה ואינה יכולה לפשט זהריה. ועוד, שאינה פועלת הפעולה הראויה לה, שהיא זיכוך הגוף. ואלו הייתה פועלת אותה, הייתה משתלמת בזה שלמות גדול, מצד מהות הפעולה עצמה, שהרי פעולת שלמות היא היות מטיב ומשלים זולתו. ועוד שזאת היא הפעולה הנאותה לה לפי טבעה וחוקה, שלכך נוצרה, וכל נברא משתלם כשפועל מה שחקק לו בוראו יתברך שיפעל, וחסר משלמות כל זמן שלא יפעלהו.

 

ואמנם בצאת הנשמה מהגוף ולכתה אל עולם הנשמות, הנה שם מתפשטת ומזדהרת בזהריה, כפי מה שראוי לה על פי מעשיה. ובמה שהיא משגת שם כל זמן היותה שם, מתחזקת ממה שנתחלשה בגוף, ומזדמנת יותר למה שראוי שתעשה בזמן התחייה. עד שכשתשוב בגוף בזמן הראוי, תוכל לפעול בו הפעולה הנאותה לה, דהיינו הזיכוך שזכרנו.

 

כניסת הנשמה לגוף

יג. ואולם צריך שתדע, כי גם עתה בהיכנס הנשמה בגוף העובר, אף על פי שלא קנתה עדיין שלמות במעשיה, הנה מצד יקרה וזוהרה העצמי היה ראוי שתיתן זיכוך גדול לחומר, עד שיהיה יוצא מגדר המין האנושי. אמנם גזירתו יתברך כובשת אותה ומעלמת כוחה וממעטת זוהרה, באופן שלא יימשך ממנה עניין זה. אבל תשב שמה לוטה בעצמה, באותו השיעור המצטרך לפי הכוונה העליונה, ופועלת בגוף באותו הסדר והשיעור הנרצה מחכמתו יתברך.

והנה כפי מעשיה הטובים שעושה והולכת, היה לה להתפשט ולהזדהר כמו שביארתי, ואז היה מגיע ממנה הזיכוך לגוף. ואמנם לפי הגזירה שביארנו למעלה, לא יתכן לה זה אלא בהיותה בעולם הנשמות. אכן בשובה בגוף אחר התחייה, לא תתמעט ולא תתעלם, אלא תיכנס בכל זהריה ובכל כוחה, ואז מיד תזכך את הגוף ההוא זיכוך גדול, ולא יצטרך לו הגידול מעט מעט שצריך עתה לילדים, אלא מיד בשעתו תאיר בו, ומיד תזככהו זיכוך גדול.

 

ואמנם לא ימנע זה, שיהיו לגוף ולנשמה יחד עילוים אחר עילוים. אבל העניין הוא, שמיד בבוא הנשמה בגוף יהיה האדם ההוא יקר ונעלה, וגופו יקבל מיד זיכוך ראשון, יתעלה בו מכל מה שהיה כל ימי חייו הראשונים. ויהיה הזיכוך ההוא כפי כל המעשים הטובים שעשה כבר, וישים אותו במדרגה שראוי לו להיות בין הזוכים ליהנות בשלמות. ואחר כך יתעלו שניהם עילוים אחר עילוים, כפי מה שראוי למי שהוא במדרגה ההיא.

ביאור חלק א' פרק ג':

עולמות השכר ועולם העבודה:

בפרק זה אנו פונים להבנת ההיסטוריה של המין האנושי כביטוי ליחסים בין הגוף לנשמה.

הבורא שרוצה להיטיב הטבה שלמה מתחיל להאציל את העולמות. בראשית הוא ניגש להאציל את עולמות השכר הגבוהים ואחר כך, במקום חיצוני ונמוך יותר, את עולמנו "עולם העבודה" והבחירה. השכר הגבוה הוא עיקר רצונה של ההטבה השלמה ולכן הבורא הטוב והמטיב מכין אותו לפני שהוא בורא את עולמות העבודה שנולדים מתוך עולמות השכר. העולמות בנויים בהדרגה. העתיד נמצא בחלקים הזכים והעליונים של המציאות, אלו הם העולמות שהמין האנושי יחשוף בהמשך התפתחותו וזיכוכו [עולם אדם קדמון (א"ק)], וההווה יונק מעולמות "חיצוניים" יותר, עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה (אבי"ע).

עולם העתיד משול לקוץ הנעלם והזעיר של האות יו"ד המופיעה בראש האות יו"ד של שם הוי"ה ושאר העולמות ל י-ה-ו-ה.

הבחירה החופשית אפשרית רק כאשר שני ניגודים - הטוב והרע ומקביליהם - הנשמה והגוף נוצרים ע"י הבורא.

הצמצום:

שורש הגוף בהסתרת אור אינסוף. הסתרה זו היא הצמצום.

ובלשון עץ חיים: "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל אלא הכל היה ממולא מאור אין סוף פשוט ההוא, ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף אלא הכל היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת והוא הנקרא אור אין סוף. וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלמות פעולותיו ושמותיו וכינוייו ..אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש, וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל ריקני מנקודה האמצעית ממש.."[2]

ביאור "הנקודה האמצעית" הקרויה "מלכות אין סוף" נמצא באוה"ק ח"ב[3] בקטע:

"בקשת התכלית המרכזית":

"כשם ששכלנו ורצוננו, ככל דבר בהוויה הוא ניצוץ מן הכל וממקור הכל הוא נובע, ואנו עולים לדון ממנו על האור העליון בדרך דוגמא ובבואה דבבואה, כן אנו דנים על נקודת הרצון שהיא מחוברת לשכל, והיא תכונת בקשת התכלית, שהוא גם כן ניצוץ מהכל ונובע ממקורו.

שוללים אנו את כל ההגבלות והמגרעות שישנן בבקשת התכלית שלנו, ואנו באים למצוא צד האצילות והרוממות שיש בבקשת התכלית שהיא נותנת צורה הגונה לכל מהלכי המעשים, ואנו אומרים שהיא נמצאת ביסוד הכל המרכז העליון מלכות אין סוףבדרך ה?ש?א?ל?ה, ראשית כל הצמצומים כולם, המביאה ליסוד הכל והיא באמת הכל, כל הראשית, וכל האחרית, כל ההוויה, וכל המבוקש מההוויה."

הרב קוק מסביר שהצמצום האישי הפסיכולוגי שגורם לאדם לשאול את עצמו מהי תכליתה של כל פעולה, נובע ממלכות אין סוף שבה היה הצמצום. צמצום זה גורם לכל המציאות להתנהג בהתאם למקורה, מלכות אין סוף שבה התבונן הבורא בתכלית בריאתו בראשית יצירת העולם. זוהי מחשבתו של הבורא המשפיע על "המלכות" כלומר ה"מקבלים", שהיא תכליתה של בריאת העולם והשפעת האור על המקבלים.

בצמצום נוצר חלל פנוי מאור אין סוף, חלל זה הוא ה"מקום" שנותן הבורא לבריאה והוא שורש כל "החסרונות". לכן הגוף המשתלשל ונוצר אחרי הסתרות וצמצומים מתוך הצמצום הראשון, הוא "ארצי ועכור". אור זה קרוי אצל רבנו - "הרשימו".

תיאור הצמצום בלשון רבנו:

"בעניין המשכת הפעולה חוץ ממנו - רצה הא"ס ב"ה ועזב את בלתי תכליתו, ולקח לו דרך פעולה מוגבלת, וזה נקרא צמצום א"ס ב"ה."[4] הסתרת האינסופיות מאפשרת התגלות סופיות (יחסית), ולכן הרשימו הוא שורש הדין, כלומר שורש ההגבלות, הדין והמשפט שיווצרו אחר כך בהמשך ירידת העולמות וישתלשלו עד עולמינו.

הקו:

אל תוך הרשימו נכנס "קו" כותר (נכנס ומתעגל) אור א"ס, שנכנס אל תוך הרשימו, מנהג אותו ומשפיע אור בהתאם ליכולת הרשימו להכיל.

שורש הנשמה הוא באור ה"קו" שנכנס אל ה"רשימו" ומזכך אותו באיטיות.

ה"רשימו" הוא שורש הגוף.

הנהגת הקו זוהי הנהגת היחוד הנעלמת בתוך הרשימו שהוא הנהגת ה"טוב ורע".

לנוכחות של שתי הנהגות מקבילות בחיינו משמעות חשובה. במסגרת הנהגת ה"טוב ורע", אנו בוחרים בין טוב לרע, אך בפנימיות הדברים, ע"פ הנהגת הייחוד הרע הוא כסא לטוב ולכן הוא בעצמו טוב.

משמעותו של "אור אין סוף" לחיי הצדיקים, מוסברת ב"אורות הקודש" של הרב קוק:

"ההתאמה לשפע אין סוף":

"מקור הגלים הרוחניים בנפש היחידית ובעולם, הם באים מפני ההתאמצות הפנימית שהכל התאמץ להתאים אל שפעת אור אין סוף." [5]

האור מבריק כברק ומאיר לבריאה, האדם חש מתאים אל הטוב האלוקי והוא מתמלא נחת מטובה של הבריאה.

ההארה מבהירה את ההכרה והיא מבינה מיד "איך הכל הוא חושך ומחוסר כל ערך לגבי אור אין סוף", ואז "ההתאמה הרצויה היא נראית בלתי אפשרית", ואז הכל "מתייבש ומתרוקן".

חווית האפסיות של הבריאה והאדם מול עוצמת "וחוזק המציאות העליונה" ,יוצרת צער המנקה את האישיות ומזככת אותה. ואט אט " אפשרות ההתאמה לאור אין סוף חוזרת".

זוהי תנועה מדבר אל הופכו - מחווית אין סופיות מאושרת לסופיות מדכדכת, והיא בבחינת "רצוא ושוב כמראה הבזק", כלומר זוהי תנועה של התקרבות והתרחקות הבאים בזה אחר זה וחוזר חלילה והיא דינמיקת החיים לנוכח אינסופיות הבורא.

הקו - שורש הנשמה, הרשימו - שורש הגוף:

הנשמה היא "שכלית וזכה" והיא מושכת את האדם אל העליונים, הגוף הוא חומרי וגס והוא מושך את האדם אל התחתונים. הקיום הינו מתח ניגודים מתמיד. על האדם להגביר שכלו הנשמתי ולהשפיל חומרו בפני הנשמה. כל מערכות החיים בנויות ממאבק שורשי זה שבין הגוף לנשמה: שיטות מחשבה נשמתיות לעומת חומריות, תקופות חומריות ותקופות רוחניות, מופיעות בזו אחר זה בחיי היחיד והעם, בכל תכונה ו"חלק" נפשי של האדם יש את הטוב המהותי שבמידה ואת הרע החיצוני שמ"סביב" לו.

על הקו והרשימו ניתן ללמוד באורות הקודש[6] בקטע:

"הבלתי גבולי והגבוליות":

"כיצד יוצאים האידיאליים הרגילים, המאירים את האופקים המוגבלים, מתוך האידיאלים הנשגבים?".

הרב קוק תוהה כיצד מופיעה הסופיות מתוך האינסופי?

האינסופי נמצא "ברום עולם למעלה מעלה מכל גבול קצב ומידה".

והוא עונה:

המושג אינסופי כולל אי הגבלה ביכולת הבורא ולכן גם היכולת להצטמצם ולהסתתר קיימת אצל הבורא ולכן:

"גם הגבולים והמיצרים כולם נכללים הם במידה בלתי גבולית בתוך המרומים הבלתי גבוליים". ובלשון אחרת שם הוא מנסח "בעצם הבלתי גבוליות מצד עצמה כלול התוכן הגבולי".

כש"הארת הזיו הנמשך בהם תדיר", כלומר הארת האינסופיות מתגלה במלואה על הסופיות, הסופיות אינה באה לידי ביטוי ו"התוכן הגבולי.. גנוז בתוך הזיו" ואינו מתגלה.

צמצום והתרחקות האינסופיות , גורמת לנתיבים הסופיים להחשך והם "מקודרים" (קודרים וחשוכים) יותר.

חשכות יחסית זו מאפשרת לסופיות "לצאת בתוך ההבלעה הבלתי גבולית", כלומר מגניזת הסופיות בתוך הארת האינסופיות, ו"להגלות בלידה" במישור הסופי שיש בו גבולות וסופיות.

תנועה זו היא היסוד של כל ההתגלויות: "בכל עולם, בכל מדרגה, בכל אדם ובכל שעה".

עולם הזה ועולם הבא:

לא רק האדם בנוי מניגודים, אלא גם הזמן. "עולם הזה" נושא בתוכו את תודעת הגוף ו"עולם הבא" את הקיום הרוחני העתידי.ברמה המהותית עולם הזה ועולם הבא פועלים במקביל כל הזמן באופן סימולטני, אלא שהשפעת עולם הזה גוברת בעוצמת גילויה על ההשפעה הרוחנית.[7] הנשמה נמצאת בעולם הבא שהוא "עולם הנשמות" (עולם הבריאה).

והגוף בעולם הזה (עולם העשייה).

עוה"ז הוא זמני, כדי שלעתיד לבוא תהיה מידת הטוב גדולה ממידת הרע, עולם הבא הוא נצחי, כלומר אינו תחת שליטת הזמן הסופי של מאה ועשרים שנות חיים. בפנימיות הבריאה טמון מימד נצחי על-זמני הקולט ו"זוכר" את מעשינו הטובים. כל מעשה טוב "מפתח" את העולם הבא של האדם ומעשה חומרי רע מעמעם את אור עוה"ב ומסתירו.

עולם הזה נקרא: זמן העבודה ועולם הבא: זמן קיבול שכר.

האדם יוצר ומפתח את עולמו "הבא".

בעולם הבא הגוף אינו מעכב את הנשמה אלא מצטרף אליה ומוסיף לה חיות והארה.

בעולם הזה הנשמה אינה מעכבת את הגוף אלא מאפשרת לו לחיות באופן עצמאי.

שני העולמות מתקיימים כיקומים מקבילים שבהם חוקים שונים. האדם חי וחווה את שני העולמות במקביל.

חטא אדם הראשון - והאלפים שביעי עד עשירי:

הזמן מתחלק לשניים. לפני החטא ואחריו.

לפני החטא היה האדם באיזון אנכי, כלומר באיזון מדויק של הגוף והנשמה. באמצעות איזון זה יכול היה האדם הראשון להגביר את נשמתו על גופו ואז היה מסיים את תיקונו, במצב מנוחה ללא מאבק דיאלקטי לנצח נצחים בעולמות הבאים ועולה שוב ושוב ממעלה למעלה .

הרמח"ל בפיסקא: "הנשמה מזככת את הגוף" רומז על תפיסת קבלת האר"י המדברת על הקיום של האדם באלף השביעי, השמיני, התשיעי והעשירי, (בשונה מהגמרא המדברת על שבעת אלפים שנה) כעולמות שבהם עולה האנושות בהיסטוריה של העתיד.

ללא חטא אדה"ר, המין האנושי (שכל נשמותיו היו כלולות באדה"ר) היה מתפתח מדרגה לדרגה ומעמיק בדרגות הטוב המעלות ומזככות את הנשמה בתענוגים זכים יותר ויותר.

בלשון המשל - העולמות של העתיד (אח"פ):

אלף השביעי: אורות הפה של א"ק.

אלף השמיני : אורות האף של א"ק.

אלף התשיעי: אורות האוזן של א"ק.

אלף העשירי: אורות השערות של א"ק.

אלו הן דרגות שונות של איחוד הגוף והנשמה.

פירוטן וביאורן של דרגות אלו מצוי בספר "כללים ראשונים" לרמח"ל.[8]

בעולמות אלו חיי הגוף מקודשים ובהם האכילה היא : "בטהרה וקדושה כאכילת קודשים, ושאר תשמישי קודש"[9], והם מבוטאים ברעיון של עולמות שאחרי תחיית המתים, כלומר אחרי ביטול הרע שבגוף.

ככל שעולים בעולמות הגוף זך יותר והוא מכיל אור גבוה יותר. בעולם האלף העשירי אין בכלל רמז ל"כלי", כלומר לגוף, באלף התשיעי הגוף מאוחד - כללי חסר פרטים, בשמיני הגוף מפורט ומפותח יותר וכו'.

חשיבותן של הבנות אלו נוגע ל"עתידנות" היהודית. עולמות אלו נמצאים בעל-מודע של התורה והם פועלים באופן נסתר וסמוי להתפתחות העולם.

הרב קוק מסביר ש"גדולתה של הצדקות וחדוותה הפנימית תלויה היא במה שהיא מוכשרת להיות צופיה את הטוב העתיד... הכל מתוקן לסעודה ולטוב הגמור, והרי שביעות הרצון מהמציאות היא גלויה.."[10]. כלומר: הצדיק עוד בחייו כבר מצוי בעתיד ורמת קיומו היא עתידנית. עולמות אח"פ אלו הן דרגות התפתחות כלל יקומיות הנוגעות לשלבים על גופניים של האנושות ואנו נוגעים בהן רק ברמה ה"השערתית".[11]

בעקבות חטא אדם הראשון:

החטא גרם ל"שבירת הכלים". המציאות כולה ירדה ממדרגתה ועתה היא אינה מאוזנת. יש ריבוי חומריות ומיעוט רוחניות. עבודת האדם בזיכוך המציאות התארכה לששת אלפים שנה ונתחדש המוות. הגוף והנשמה נפרדים במוות שנוצר בעקבות החטא, הגוף משנה את צורתו ומתפרק לארבעת יסודותיו: אש, רוח, מים, עפר (ארמ"ע) ונרקב באדמה. תהליך רב סבל זה לא מסיים את חיי הגוף, אלא מכין אותו לתחיית המתים שתתרחש בתחילת האלף השביעי.

בזמן שלפני תחיית המתים, הנשמה נמצאת בעולם הנשמות, שם היא מקבלת תענוג רוחני שהוא דומה לשכר הסופי אך נחות יחסית באיכותו.

בזמן שהנשמה שם, היא מזדככת ומתחזקת כהכנה לזיכוך הגוף המהיר והמיידי שיתרחש בתחיית המתים עם הגעת ראשית האלף השביעי.

שבירת הכלים:

דרגתו של אדם הראשון לפני החטא, מקבילה לדרגת הרוחניות של האלף השביעי.

עולם זה נקרא עולם הנקודים. על פי תיאור האר"י נכנסו עשרה אורות בעשרה כלים ונשארו שם זמן מה, (אדה"ר לפני החטא). אחר כך ריבוי האורות שבר את הכלים והם נפלו כלפי מטה (אל עולמות בי"ע). נפילה זו בונה את מדרגות הרע ויוצרת את ההפרדה והופכיות הצורה של האורות והכלים, הגוף והנשמה, הטוב והרע.

כך מדובר בתורת הרזים על "הנקודים" לפני ואחרי השבירה.

הסבר מעמיק לשבירה מצוי באוה"ק בקטע:

"המוגבל והבלתי גבולי

למה באה השבירה? לפי שהאלהות נותנת היא לפי כוחה, והמקבל מוגבל הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת, על כן נותן הוא הטובה בלא שעור, לפי מדתו, ותהיה אלהית בלתי גבולית, ואף על פי שלא יוכל המקבל הנברא לקבל, כי אם כשישבר לגמרי. ויבנה בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד באלהות, ובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלמות של בורא, ויתעלה ממעל לגבול של נברא, מה שלא היה אפשר בלא שפעת רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו, שהיה תמיד רק במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל."[12]

זהו תיאור של חטא אדה"ר, שהחזיק מעמד זמן קצר בגן עדן ואז גורש ממנו.

משמעותו של הגירוש היא ירידת רוחניות החיים מקדושה עליונה לקיום שבו החומר חשוך והוא מעמעם את אור הנשמה. בסדר שהיה בזמן אדה"ר, הרוחני או הטוב מופיע "ראשון" או "מלפנים" בחיי האדם, לאחר החטא הסדר מתהפך והאדם חווה את הרע כאשר הטוב מסתתר מ"אחורה". עבודת האדם היא לתקן את החטא ולהחזיר את המציאות לסדריה המקוריים. הטוב והרע מעורבבים בעולמינו. על האדם לזהות את הרע, להפרידו מן הטוב ולפנות אל הטוב.

זו הזדהות עם הטוב והסתכלות ביקורתית במידת רוחק בלתי מזדהה עם הרע.

הרעיון שהאדם בנוי משתי נפשות הופכיות מוסבר על ידי הרב קוק בקטע:

"שניות הנפשות והרוחות":

"אין לשער גודל ערכה של הידיעה הרזית בדבר שתי הנפשות, הקדושה והטמאה, אשר לאדם, ואיך שכל אחת שואפת להגדיל ממשלתה בגויה האנושית[13]. כי רק בהבנה זו נוכל להביט אל מסתרי הנפש, ולהבין עלילות בני אדם. והחכמה המוסרית על ידי הכרה זו תוכל בבטחה לנהל את מעשיה, באין דרך של סתירות."[14]

ההופכים העומדים בבסיס המציאות יוצרים מציאות פרדוכסלית. היש הוא אין , האין הוא יש, אין דבר שלם יותר מלב שבור, בעומק הרע יש טוב, ובעומק הטוב אפשרות של רע, ללא הבנת הפרדוכס לא ניתן לחשוב מחשבות קבליות, ומכאן אופיה הפרדוכסלי של הגות תנועת החסידות, מהר"ל הרב קוק וכדו'.

חטא אדה"ר יוצר גם את המוות. במוות מאבד הגוף את צורתו, סובל מחיבוט הקבר ומכין בזאת את תחיית המתים העתידה לבוא. הנשמה גם היא מתחדשת בעולם הנשמות ומשתחררת מזיכרונות המיצר שעולם החומר מטיל עליה. הנשמה "מתפשטת" ומתרחבת בעולם הנשמות. זוהי "חזרת האור לשורשו" המרעננת אותה.

אחרי החטא יש ירידה בטיב המציאות והאור שנכנס בכלים קטן יותר. הוא נכנס באופן שהכלים "יכולים לסבול"[15]. בלשון המקובלים נאמר שאור שם ס"ג עולה למעלה ובמקומו יורד אור קטן יותר אור שם מ"ה הנכנס המתחבר עם שם ב"ן. פירוש הדבר הוא אי יכולתה של הנשמה לזכך את הגוף בבת אחת. הגוף חייב לעבור מוות ורק אז יוכל לקבל את האור שלפני החטא.

תחיית המתים:

הפרק על תחיית המתים מופיע בספר יחזקאל פרק ל"ז, בספר דניאל ועוד. בהבנת יסוד זה חלקו הוגים שונים.

תחיית המתים ע"פ הרמב"ן:

בחיבורו "שער הגמול" מבאר שתחיית המתים היא השלב האחרון באחרית הימים, הצדיקים יקומו לתחייה ולא ימותו עוד, אלא הגוף שלהם יזדכך ויחיה עם הנשמה חיי נצח בעולם הבא. לפי תפיסה זו הממשיכה את פשט דברי חז"ל בתלמוד, גם הגוף נהנה מחיי עולם הבא. זה מתיישב עם ההסברה הניגודית והפרדוכסלית של הקבלה.

ההבדל בין גוף לנפש הינו יחסי בלבד, לכן הגוף נקרא כלי והנשמה אור, אך כל אור נקרא כלי ביחס לאור שמעליו.

תחיית המתים ע"פ הרמב"ם :

הרמב"ם האמון על החשיבה הרציונאלית התקשה בקבלת עיקרון זה, שכן למרות שקבע את תחיית המתים בין שלוש עשרה העיקרים הסביר ב"מאמר תחיית המתים" כך: "אמנם תחיית המתים הוא אחד מהמופתים, ומבואר מאוד, שענינו מובן ואין שם אלא להאמין בו לבד, כמו שבאתנו ההגדה האמיתית. והוא עניין יוצא חוץ לטבע המציאות, ואין ראיה עליו מצד העיון".

היות ואין ראיה פילוסופית לקיום תחיית המתים מסביר הרמב"ם את התחייה כשלב ביניים: אחרי המוות יתעוררו הצדיקים ויחיו בגוף , ימותו ואז יזכו לקיום כנשמות, ומסתפק בקביעת תחיית המתים כדבר שיש להאמין בו, אך אינו מבואר ברמה הפילוסופית. לפי דעה זו אין גוף בעולם הבא.

הקיום כמתח ניגודים המתואר ע"י הרמח"ל שונה מתיאור הקיום הרציונאלי כעולם הכפוף ללוגיקה, ומכאן ההבדל הנ"ל שהינו נקודת מעבר והבדל משמעותית, בין פילוסופיה יהודית לקבלה. בפילוסופיה - עולם הבא הוא נשמה ללא גוף, ובקבלה - הוא נשמה עם גוף.

בנקודה זו הולך הרמח"ל כמובן בעקבות הרמב"ן ושאר המקובלים ולא כהרמב"ם.

תחיית המתים ע"פ הרב קוק:

בספר "אורות הקודש" ח"ב המהוה המשך לשיטת הרמח"ל, מסביר הרב קוק את תחיית המתים כשאיפת האנושות לגבור על תופעת המוות.

האמונה בשליטת המוות על חיינו, מגבילה את הרוח וכובלת אותה.

ובלשונו: "יראת המוות היא מחלת האדם הכללית, הבאה בעקבות החטא. החטא יצר את המוות, והתשובה היא התרופה האחת להכחיד אותו מן העולם. כל עמל האדם סובב והולך הוא להינצל מן המוות ולא יבוא למטרתו, כי אם בהגדילו את נשמתו ממקורה הפנימי. השיקוע בעפר החומריות וההתלהבות הנפשית בכל ערכיה הוא רק מגדיל את המוות..".

האמונה בתחיית המתים משחררת אותנו מ"שעבוד המוות", והיא ניתנת להילמד רק מתורת הסוד: "נשמתא דאורייתא".[16]

סוגית היחס למוות והמשמעות ההגותית והאישית של תחיית המתים מקבלת פיתוח נרחב בחלק זה של "אורות הקודש"[17], והמעיין המעמיק מוזמן לעיין באוה"ק ח"ב.

פרק זה מקביל אם כן בתוכנו לסוגיה קבלית של "ענפי אדם קדמון" והם:

א. עולמות השכר שאחרי התחייה.

ב. עולם הנקודים לפני השבירה.

ג. השבירה.

ד. עולם התיקון: זיכוך הגוף, עולם הנשמות ותחיית המתים .

יש כאן תיאור של ירידת האור מאור אינסוף אל עולמינו וחזרה.

עולם הנשמות ותחיית המתים:

על פי הרמח"ל עולם הבא אינו עולם הנשמות, כפי שתיאר הרמב"ם, אלא עולם הבא שעליו דובר בתלמוד שהוא אחדות הגוף והנפש אחרי תחיית המתים. השכר ניתן גם לגוף. לתפיסה זו של החיים יש השלכות רבות בתחומים שונים, ובעיקר בעניין היחס לגוף. הדיכוטומיה בין הגוף לנשמה קיימת רק אחרי החטא, אך בעולמות שאחרי תיקון חטא אדה"ר תהיה אחדות בין שני אלו, וזהו שורשן הרוחני של התפיסות ההוליסטיות של "גופנפש" בדורינו.

אורות וכלים:

הנשמה נקראת בכתבי האר"י - אורות והגוף נקרא - כלים. שורש האורות בקו ושורש הכלים ברשימו. הקו המנהג את הרשימו הינו המציאות כולה שבה אורות וכלים - נשמה וגוף.

הדרגות של האלף השביעי ועד העשירי הם דרגות קיום מתקדמות של גוף ונפש. דרגות אלו מתוארות בלשון המשל של האר"י הקדוש כחציה העליון של "דמות אדם". אלו הן דרגות שהבריאה כפי שאנו מכירים, נחשבת כחומרית באופן יחסי אליהן. עולמות אלו רמוזים בשם הויה בקוצו של יו"ד.

לאחר שבפרק א' עסקנו בבורא ובפרק ב' בתכלית הבריאה, פנה רבנו בפרק זה לעיסוק ביצירת עולמות השכר וביצירת עולם העבודה המשתלשל מהם.

הפרק הבא עוסק בעבודת האדם המתחייבת מקיום המבנה של שכר ועבודה.

 

 

________________________________________

[1] להרחבת והבנת המושגים עיין בספר "אוצרות חיים" לרבי חיים ויטאל בתחילתו בשער העקודים ובשער הנקודים.

[2] עץ חיים הוצאת מקור חיים עמ' 22 .

[3] עמ' תקנט'.

[4] קלח' פתח כה'.

[5] ח"ב עמ' שלג'.

[6] ח"ב עמ' שנג'.

[7] בדומה לנפש הבהמית (התודעה החומרית) שתופסת מקום בולט וחזק יותר מאשר הנפש האלוקית.

[8] כלל ט'.

[9] כללים ראשונים שם.

[10] אוה"ק ח"ב עמ' תקא'.

[11] הרב קוק טוען שלמרות השיטתיות בקבלה, מימדים עמוקים מסוימים בה נלמדים דרך השערות הלב והמחשבה. הוא מפרש כך באופן מקורי את הפסוק: "נודע בשערים בעלה" כלומר נודע האלוה על ידי השערות. כך כותב הזוהר "כל חד לפום מה דמשער בליביה" (כל אחד לפי המשוער בליבו.)

[12] אוה"ק ח"ב עמ' תקכז'.

[13] עיין תניא פרק ב'.

[14] אוה"ק ח"ג עמ' קלה'.

[15] עולם התיקון בסוד ג' קווי הנהגה: חסד, דין, רחמים (חד"ר).

[16] אוה"ק ח"ב עמ' שפא'- "השחרור מיראת המוות".

[17] שם ח"ב עמ' שעז'-שפו'.

לפרטים נוספים התקשרו
050-9790480

אנא השאר פרטים ונחזור אליך

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים