ריש מילין- משמעותה הרוחנית של האות אל"ף
הרב קוק- ריש מילין- משמעותה הרוחנית של האות אל"ף
"אל'ף"
האלף מעיר בנו את המחשבה של הראשית, ההתחלה הקדומה. אנו צופים את גדולתה, והננו משתוממים על יקרת חזיונה. היא אומרת לנו אומר סלה להקשיב, ללמוד, לאלף. האולפן זהו תרגום הלימוד. יודעת היא הנשמה שכל הבא בלימוד איננו מקורי. מקורי הוא הרעיון הפנימי שאינו מבוטא, שהיה יהיה נחלת העולם ביום הגדול שאיש את אחיו ואיש את רעהו לא ילמדו עוד לדעת את ד', כי כולם ידעו אותו מקטנם עד גדולם. הלימוד הוא תרגום, אחוריהם של הפנים המחשביים, לא הערות הנשמתית כ"א תרדמתה. זאת היא תורת הוראת האלף בשמו. ביטויו הקרוב לאלף המספרי יביא אותנו לחשוב ע"ד מדרגת המספר הרביעית: יחידות, עשירות, מאות, אלפים. ההגיון החתום, ההגיון המחשבי, ההגיון המילולי, וההגיון הנשמע. הלימוד יבא במערכה הרביעית, בההגיון הנשמע, בכריית האזנים, מדרגה הרביעית, שריבויה הוא מיעוטה. היו"ד העליונה של האלף מזכירה אותנו את העושר, את הריבוי המבוטא ביסוד המספר בהתרבותו, שממנו אנו מציירים את כבוד הגודל של האחדות של ריבוי וגודל האצור בו. מתוך העושר של הריבוי שבא מצד הגודל הנושא בכחו כל ריבוי, כל עוצם, וכל מתרבה, וכל מוגבל-מתוסף נובע ממנו, (זה) הרי אנו מתארים בהיו"ד התחתונה, הריבוי הממשי. והיחש הנמרץ שבין הריבוי המוחלט, שבסוד האחדות המעולה המוחלטה, ובין האחדות המוגבלה, המצבת דברים מסומנים בגבוליהם, איננה נגיעה ישרה, לא יוכל התוכן המוגבל לגעת באותה העליוניות המתנשאת ממעל לכל גבולים ומצרים, כ"א מתוך היסוד המזהיר שכל נקודה לא תסמנהו, תצא תכונה קוית אלכסונית, המתחילה מהשמאל של העליוניות, כלומר מאותה התכונה של הכח הנשגב, שיש בהעליוניות הצחה למעט כחה, להאפיל אורה, כדי שתהיה נראה ומבהיקה לעיני כל מוגבל ונתפס בציור והכרה, מזה תצא הנהרה, וכל אשר תשפיל לרדת היא יותר מימנת, כלומר יותר מתגלה ברב עצמה במערכות התחתיתיות, ובמעבר אלכסוני זה יגע התוכן העליון של הריבוי המאוחד מצד אחד, מגע דק וקלוש, המספיק לפי עזוז החיים שבו למלא הכל חיים ושפעת מציאות. ומהצד התחתיתי יגיע לקו אלכסוני זה התוכן היותר מזוקק ודק מהריבוי המתרבה, המוגבל והמתפצל לענפים אין קץ, הבונים עולמי עולמים אין תכלית. וכולם מתאחדים בחטיבה אחת, ויאיר ברק אור של ראשית האורים, האלף בתבניתו המכתבית. א וההכרה הכהה התרגומית, האולפן הארמי, יגיע להלמ"ד הלשון קדשי, ושניהם יחד ישחררו את המבטא, יתירו את הכח המילולי ממאסרו, והיה לפ"ה, אשר בכל זאת עודנו אסור ברום אחדותו הדוממת, האומרת פ"א באלף, תחת הפה הההית המבלטת. האלף בצורתו המבטאית מציירת לנו את סמל השור, בהמת הכח והעבודה, בעלת העול, שמכחה יבאו התבואות המחיות, ורב תבואות בכח שור. כל העז הרוחני המהוה את המון הציורים הבאים ומסתעפים כלול הוא בכח הצורה ההתחלית, בה הכל, וכח גבורתה מתגלה ביצירות הפרטיות, ההוות ומתגלות, אחד לאחד למצא חשבון
.ביאור:
אות ראשונה:
האות אלף היא האות ראשונה ולכן היא המעוררת על הראשית:" האלף מעיר בנו את המחשבה של הראשית, ההתחלה הקדומה" ההתעניינות במקור הדברים ובשורשם היא הנטיה הנפשית שמגולמת באות זו.הראשית אינה יצירה של האדם אלא היא קודמת לו במובן הכרונולוגי ובמובן האונטולוגי- ישותי.היא מסמלת את " הרעיון הפנימי שאינו מבוטא".בעתיד הגאולי לא יזדקק האדם ללמוד דברים שאינם "בתוכו" והוא ידע את הכל "מבפנים". "יודעת היא הנשמה שכל הבא בלימוד איננו מקורי" ולכן בעתיד זו תהיה תובנה כללית.כלומר הנוכחות של הראשית גורמת לאדם לרצות ללמוד.ולימודו הוא התקרבות מחיצוניות לפנימיות הגנוזה.פנימיות זו היא מקורית לאדם והיא הכרה פנימית אישית.הלימוד הרוחני שנובע מהאל"ף הוא לימוד דרך הקשב.
אולפן ולימוד:
כאן אנו מגיעים לפרוש המילולי של האל"ף.מקום לימוד נקרא בארמית אולפן:" האולפן זהו תרגום הלימוד".היות הפועל "אליף" דומה לצליל האל"ף מורה על כך שכל הצורך בלימוד נובע מהפנימיות שאינה זקוקה לו ולכן כל לימוד הבא מחוץ לאדם הוא סוג של "תרגום" כלומר מציאות שאינה אותנטית לאדם:" הלימוד הוא תרגום, אחוריהם של הפנים המחשביים, לא הערות הנשמתית כ"א תרדמתה". לפי המקובלים ראיית אחורי הדבר היא תפיסתו מבחוץ באופן שטחי שאינו ישיר.לכן "תרגום בגמטריא תרדמה".[1]
הלימוד מבחוץ הוא בבחינת שינה כלומר אין בו את ההויה ה"ערה" שבמקורה הרוחני הפנימי והאות אל"ף באה לעורר אותנט ללמוד את פנימיותינו ע"י ההקשבה העליונה.
הערך המספרי:
האל"ף דומה מבחינה מילולית למספר אלף שהוא הדרגה הרביעית של המספרים:אחד ,עשר,מאה,ואלף.רביעה זו מקבילה לארבעה מישורים במחשבה: " ההגיון החתום, ההגיון המחשבי, ההגיון המילולי, וההגיון הנשמע".ההגיון או מימד המחשבה התחתון הוא המימד הנשמע וזהו האלף שמחנך אותנו להקשבה.ההקשבה היא המימד התחתון שמקשיב לשלושת המימדים שמעליו. המספר אלף מסמל חיצוניות ולכן מדרגה זו "ריבויה" מעיד על קטנותה ו"מיעוטה".האלף רחוק בארבע דרגות מהאחד והריבוי נובע מהאחדות אך עומד ביחס של מרחק כלפיה.
תמונת האות:
האלף בנויה מיו"ד עליונה,ו"ו מחבר,ויו"ד תחתונה.היוד העליונה מרמזת על המספר עשר.מספר זה הוא היחידה של הריבוי ולכן הוא מבטא את העושר הרב שיש בתוך האחדות האלוקית.זהו הריבוי כלומר העושר שבתוך האחדות: "הגודל של האחדות של ריבוי וגודל האצור בו."
היוד התחתונה מרמזת על "הריבוי הממשי" כלומר על הברואים בבריאה שנובעים מהאלוקות.זהו ריבוי בעולם המוגבל:" התוכן המוגבל".
הו"ו המחברת מצביעה על הקשר בין המוחלט והאחד האלוקי לעולם הפירוד רב החלקים של הבריאה.
היוד העליונה עומדת בצד ימין דבר המרמז על עליוניותה,השפעת העליון על התחתון כוללת ירידה רוחנית וזה מרומז בקו הו"ו שהוא קו אלכסוני משמאל לימין:" במעבר אלכסוני" שקובע: שמאל של העליון הוא ימין ביחס לתחתון.בקו האלכסוני טמון רעיון הצמצום וההתקטנות שצריך האחד לעבורבתהליך ירידתו לעולם.
היוד העליונה נוגעת בקו דק בו"ו כי רק מעט ממנה יכול להתגלות בעולמנו המוגבל.
היוד העליונה מרמזת גם על "ההשכלה העליונה" כלומר השגת הסודות,ולעומתה היוד התחתונה מעידה על השכלה החיצונית השכלת החול:" יש השכלה תחתונה והשכלה עליונה".
האות בחלוקה לאותיותיה..א-ל-ף:
האות אלף מתחלקת לשלוש אותיות אלף,למד,פה.[2]
האלף- קהות וחיצוניות המציאות ואי המובנות שלה מעוררים אותנו ללמוד-כלומר להכיר בקיומו של הנשגב.
למד- היא הלימוד שנובע מהצורך להתקרב לראשית הדברים.
פה- זהו הדיבור שנובע המידע שנלמד.
האלף כולה בפרוט האותיות שלה מעידה על למידה ודיבור על החבוי והנסתר בעומק הבריאה:
" האלף בתבניתו המכתבית. א וההכרה הכהה התרגומית, האולפן הארמי, יגיע להלמ"ד הלשון קדשי, ושניהם יחד ישחררו את המבטא, יתירו את הכח המילולי ממאסרו, והיה לפ"ה".
פה ופא:
את הפה ניתן לקרוא בשני אופנים: פ"ה ופ"א.
פ"א- מרמז על פה חסום כי האלף חוסמת את האויר .חסימת הצליל א... מקבילה לפה שמןדע למוגבלות היכולת "לדבר" על העצם הנשגב השותק והחבוי והפ"ה שבה צליל הה"א פותח את האויר מסמלת את הדיבור המשוחרר:" יתירו את הכח המילולי ממאסרו, והיה לפ"ה, אשר בכל זאת עודנו אסור ברום אחדותו הדוממת, האומרת פ"א באלף, תחת הפה הההית המבלטת".
האלף והשור:
השור נקרא בפסוק אלף:" "ש??ג?ר א?ל?פ?יך? ו?ע?ש??ת??ר?ת צ?אנ?ך?" ולכן האלף מבטאת עוצמה של שור:" האלף בצורתו המבטאית מציירת לנו את סמל השור, בהמת הכח והעבודה, בעלת העול".משמעות זו של האלף מעידה על העוצמה שטמונה בראשית והיא מעניקה מכוחה לכל הברואים:" עז הרוחני המהוה את המון הציורים הבאים ומסתעפים כלול הוא בכח הצורה ההתחלית, בה הכל, וכח גבורתה מתגלה ביצירות הפרטיות".
עתה ניתן להבין את תמצית הקטע בחלק הספר שנקרא "הברקה":
הברקה
"האל'ף"
האל"ף היא מזכירה את הראשית. הוא תרגום של למוד, בעברית הוא ג"כ ממקור הארמי, ובא על המדרגה הירודה של הלמוד, הצד המתנוצץ אל התלמיד משפעתו של הרב, כתכונת האחורים לעומת הפנים. האלף במספר, בנקודת סגול, מדרגה הרביעית של המספר, ולעומתו ההגיון הנשמע הוא הרביעי, מהתחלת הרעיון החתום שלפני המחשבה של האותיות. היו"ד העליונה של האלף מורה הרבוי האיכותי, שמתנוצץ מתוך האחדות המוחלטה. הקו האלכסוני ההולך מן השמאל אל הימין, מלמעלה למטה, מורה אל הכשר ההתמעטות של האורה העליונה, כדי שיהיה אפשר שתצויר. היו"ד התחתונה מורה הרבוי הכמותי הגבולי. הבטוי אל"ף למ"ד פ"א, מורה עליה מן התרגום אל המקור, ומשם לכח הדבור המאיר. וכל ערכי האל"ף כולם מתארים את העצמה, כח שור, שנקרא ג"כ אלף.
________________________________________
[1] ליקוטי מוהר"ן יט':"דע,שאשת כסילות הזאת, שהוא כללות הרע של שבעים לשון, אי אפשר להם לינוק מאשה חכמה, מלשון-הקדש הנ"ל, אלא על ידי בחינת עץ הדעת טוב ורע שעל ידי בחינת עץ הדעת טו ורע, שעל ידו הוא מפתהאת הלשון הקדש ומטיל בה זוהמא. ועץ הדעת, שיש בו שני כחות, שהן טוב ורע, הוא אמצעי בין לשון הקדש, שהוא אשה חכמה , שכלו טוב, ובין לשון של שבעין עממין שכלו רע. ועץ הדעת טוב ורע, זה לשון תרגום, שהוא אממעי בין לשון הקדש ובין לשון של שבעין עממין. ולשון עממין, כשרוצים לינוק מלשון הקדש, אי אפסר להם לנוק ממנו אלא על ידי לשון תרגום. ושון תרגום הוא בחינת אשה אשה משכלת [משלי יט], בחינת משכיל על ידי תרגומן [פסחים קיז], כי לשון תרגום יש בו טוב ורע, לפעמים הוא בחינת משכיל, הוא בחינת משכל. ואשת כסילות הזאת היא מפתה את האשה חכמה על ידי אשה מכשלת, כי עקר תגברת הקלפה אינו אלא על ידי לשון תרגום, בבחינת [דברים כג] "ארמי אבד אבי" ובבחינת [במדבר כג] "מן ארם יחני בלק" שהוא לשון ארמי, שדרך שם מתעררים לינוק מהקדושה"
[2] פרוק האות למרכיביה נקרא בתורת הסוד "אחורים" כי פרוט האות אינו "עצמי".