הקדמה לספר "ריש מילין"
מאמר פתיחה לספר "ריש מילין" לראי"ה
הקדמה
"המחשבות הקודמות לכל האותיות הן משוטטות בנו פנימה תדיר. אנחנו צריכים לחשוף את האומץ האמיתי שלנו, את צורת האריאליות הנשמתית שבקרבנו, כדי לעמוד תמיד על אופים של אותם הציורים הבלתי מצויירים, אותם התוארים העומדים למעלה מכל תואר, כדי שנכיר את הדר נשמתנו. ועל פי אותם הרעיונות העליונים יסתעפו אצלנו הסעיפים של המחשבות הפוריות המתגלמות באותיות. ובהיברא בנו האותיות, יתגלו הנקודות ממקור המחשבה הקודמת להם, והטעמים יתגוונו מאותו המקור העליון ששם שרויה היא המחשבה הקודמת המחשפת את האותיות, שהאותיות עצמם בניתוחם קיימים שם בצורה אידיאלית מיוחדה'. מתוך תביעה עליונה זו הרינו באים למדרש האותיות, שיביאנו להארת הנקודות, והטעמים, ותגיהם יזהירו לנו את אורותיהם.והתיבות והמאמרים הפסוקים,והספרים יפיצו עלינו את קרני הודם"
זהו המאמר הפותח את הספר.בדיונינו נתמקד במאמר זה המשמש כפתיחה וכקריאת כיוון לספר כולו.
נעבור להקדמות ולהגדרת היסודות הרוחניים של הספר ואז נשוב אל ביאור מאמר
הפתיחה. .
על הספר ריש מילין:
טנת"א.
הספר ריש מילין הינו ספר קבלי והגותי שנכתב ע"י הרב קוק כאשר שהה בלונדון בתחילת שנת תרע"ז 1917 .זהו ספר העוסק באחד מהמודלים הרוחניים שמציעה משנת האר"י: מודל הטנת"א קרי טעמים נקודות תגין ואותיות . המודל טנת"א שייך לקבלת האר"י ומקורו הוא הזוהר.
תוכן ומבנה הספר
לאחר הפתיחה הקצרה שציטטנו לעיל ,הרב עובר על כב' האותיות ומבאר את התובנות הגלומות בהן ואח"כ ממשיך אל האותיות הסופיות מנצפ"ך,התגין הנקודות והטעמים.לאחר הטעמים עוסק הרב בשורשים.
בהמשך הספר יש חלק נוסף:"הברקה".
ההברקה [1]- היא תקציר התובנות שמפורט בפרוש המורחב של הרב קוק לאותה אות.לפעמים נראה שהקטעים בהברקה נכתבו בזמן אחר מהקטעים המורחבים כי במקריםרבים יש בהם תובנות שאינן מצויות בפרוש המורחב.
תגין- עוסק באותיות הזקוקות לתיוג קרי: שעטנ"ז ג"ץ.
נקודות- הרב מסביר את משמעותם הרוחנית של עשרת הניקודים
טעמים- הרב מסביר את טעמם הרוחני של הטעמים לפי רשימת הטעמים האשכנזית המונה עשרים ושמונה טעמים.
שורשים- בשורשים מראה הרב את ההגיון הפנימי שבצרופים השונים:אא,אב,אג,אד וכו'
הוא מגיע בפרושו עד האות ד.הרעיון שלכל אות יש מפגש עם כל שאר האותיות האחרות מסתמך על רעיון "צרוף האותיות"[2] שמוזכר רבות בכתבי המקובלים.
בשל כובד המשימה ורוחב היריעה בספרינו זה לא נבאר את השורשים.
קיצור הרעיונות ב"אותיות"
בכל אות מציג הרב עניין מרכזי בעל ענפים וסעיפים שונים המסתעפים ממנו.ראיתי לנכון לתמצתם כאן.בכל אות ניסיתי לנסח כותרת הממצה את המסר המרכזי שעליו מדבר הרב קוק באותה אות:
האות א-קשב עצמי
ב- בניית גבולות וכלים
ג- אוטונומיה רוחנית ומודעות לשכר ועונש
ד- ענוה וחווית דלות
ה- נתינה
ו"ו – מניעת פזור והמשכה אל המעשה
ז- הזנה ולוחמה
ח- הכלת ניגודים
ט- טוב
י- אחדות וקשר למסתורין
כ- עשיה מדודה ומאוזנת
ל- לימוד ואנליזה
מ- זרימה שוטפת וכללית
נו"ן- פרטיות מפותחת
ס- יכולת לסמוך ולחיות בגבול.
ע- ראיה
פ- דיבור
צ- צדק והרמוניה
ק- חקיינות חיובית ושלילית
ר- נפרדות וניתוק רוחני
ש- קשר עם עולם חיצוני ועושר פנימי לעומת נזקים לחוץ.
ת- חיצוניות והסתכלות חיצונית.
קיצור רעיונות ה"תגין"
התגים מתארים את המעבר מעולמם הברור והמחוצן באופו יחסי של של האותיות לעולם המרחבי שמעליהן.התגים מייצגים את שאיפת התכונות המוגבלות לצאת מההגבלה ולהיצמד לעולם המרחבי.התגים עדין קשורים לאותיות אך מבטאים את שאיפת המוגבל להתקרב לבלתי מוגבל.
האותיות שיש בהן תגים הן:שעטנ"ז ג"ץ.
שין- מיתוק הדין.
עיין- מעבר מראיה אנושית דואלית לראיה אלוהית אחדותית.
טית- הטוז הגנוז המרומם.
נון- התקשרות הפרט בכלל ובכללי.
זיין- עולם הבא ,עולם הנצח שמזין את השאיפות של עולמנו העולם הזה.
גימל- גמול בלתי מוגבל העומד מעל הגמול המידתי.
צדיק- צדק וצדיקות שמיימיים.
קיצור הרעיונות שב:"ניקודים"
עשרת הניקודים הם כוחות משניים שנותנים גיוון לכוחות הראשיים יותר שב"אותיות".
זוהי רשימת הנושאים שבהם עוסקים הניקודים:
קמץ- סגירות האינסופי בפני ההבנה.
פתח- ראשית ההתגלות והפתיחות.
סגול- תכונתה הפנימית של כנסת ישראל – ה"סגולה" ותכונותיו ה"על" מודעות של היהודי.
חיריק- התנגשות "חורקת" בין שני ערכים.
שורוק- הסתעפות הפרטים מתוך הכלל ,ופריצה כלפי חוץ.
קובוץ- גילויים רוחניים.
חולם – חלומות ושאיפות "גבוהות" של האדם.
צירה- כח ה"ציור" של המדמה.
שווא- השקר והשוא הכוזב שבחיים החיצוניים.
קיצור הרעיונות שב"טעמים"
הטעמים הם החלק הפנימי והנשגב של ההויה ולכן הרב מתאר בביאורו לטעמים תחושות של נועם עליזות וחדוה.הטעמים קשורים ל"טוב" המוחלט לשירת המלאכים ולפעולה המיסטית של "העלאת הנשמות".
בקטעי ה"טעמים" משתפך הרב בהתלהבות רבת עוצמה. הוא מתאר חוויות שהן נשגבות מהחוויות של האדם הממוצע והן נחלת יחידי הסגולה.אלו הן חוויות של אחדות מעמיקה שבהן משתמש הרב במונחים קבליים כגון:כתר ו"עידון" תוך כדי שהוא מרמז על קשריו האישיים עם עולם המלאכים..
פשטא- עוסק בפשטות של "אור א"ס הפשוט" .
מונח זרקא- המנוחה רוחנית הזורקת ומעלה את האדם כלפי מעלה
מונח סגל- הקשר לסגולה וחווית איחוד הניגודים
מהפך פשטא- מורכבות ופשטות מנוגדים זל"ז.יתרון הפשטות על המורכבות.
זקף קטון- יופי שבדברים הקטנים
זקף גדול- יופי הדברים גדולים והנשמה החוברת לגודל האלוקי.
הרוך- מרכא
הטיפוח- טיפחא
פיזור שמחה לכל עבר- פזר
תלישה קטנה- חווית התלישה למהאינסופיות משמחת את האדם כי האינסוף מקיפו
תלישא גדולה- הנפרדות התלישא יוצרת געגוע והתרוממות
קדמא ואזלא-טיפוס כלפי מעלה
אזלא גרש- תנועה רוחנית חיובית מגרשת את הרע
גרשיים- גרוש כפול:גרוש הרע,וגרוש הכוחות החיוביים החלשים.
דרגא- התפתחות מודרגת
תביר- שבירת התחתוון ע"י העליון
יתיב- עולם התיקון המיושב
פסיק - הפסקה שמאפשרת התדשות.
סוף פסוק- פסיק מפריד בין טוב לרע,וסוף פסוק מעלה גם את הרע.
שלשלת- הקשר שבין הדברים
קרני פרה- חוזק ושפע
מרכא כפולה- ריכוך הטוב,וריכוך הרע ע"י סנגוריה
ירח בן יומו- אור עתידני חדש וטרי כירח בן יומו,מופיע בעולמינו.
אופי הפרשנויות של הרב קוק על הטנת"א.
פרשנותו של הרב כוללת דרכי פרשנות מסורתיים קבליים.
בכל אות מתעכב הרב על פרושה המילולי,והוא מביא שנים ואף שלושה כיווני פרשנות מילולית ומקשר את המילה לאיבר בגוף[3] או חפץ.לפעמים הוא מזכיר את פרושה הארמי[4].הוא מסביר את צורת האות ואת חלקיה השונים,ואף מתעכב מדי פעם על הפרוק של האות לאותיות[5](אלף היא אל"ף-למ"ד-פ"א וכדו'),פרוק כזה נקרא אצל המקובלים "מילוי".
באותיות רבות מתייחס הרב לאות כסמל ויזואלי.לדוגמא:האל"ף היא שור,הבית היא כבית מגורים ,הגימל דומה לגמל,הו"ו הוא קרס והזי"ן היא כלי לוחמה,הנו"ן היא בצורת דג,והסמ"ך כגבול הסוגר מסביב וסומך,והעי"ן היא בצורת עין.[6]
לפעמים מיקום האות אחרי אות אחרת משפיעה על פירושה,ובמקרים לא רבים הוא דורש גם דרשה מספרית.[7]
הדרשות מסתמכות על מאמרי חז"ל,פסוקי תנ"ך,פסקי הלכות,מורת סופרי הסת"ם,ומציינות תכונות בעלי חיים,וסמלים מורכבים נוספים.
השימוש ברעיונות הוא עשיר.לפעמים הרב הולך בדרך המקובלת לתפוס ת המושג הנידון ולפעמים בדרכים מקוריות.
הרב משלב קבלה,פילוסופיה,הלכה ומדרש והוא צורפם יחדיו למסכת רעיונית מורכבת ועשירה.
העקרונות המנחים של פרשנות האותיות חוזרים על עצמם גם בנקודות,תגים וטעמים.
הביטוי ריש מילין
הביטוי ריש מילין מובא מספר דניאל [8] פרושו ראש המילים ויכול להתקשר למושג הקבלי "רישא" שמבטא את שורש הדבר ונקודת ההתחלה של האותיות.הוא יכול גם להתפרש כמילת פתיחה כלומר ראש ותחילת הנאום או הדברים הנאמרים.
תמציות
זהו ספר סבוך ומורכב בכולל בתוכו תקצירים ותמציות של תובנות רוחניות מקוריות.
סגנונו של הספר דומה באופן כללי לשאר כתבי הרב אך יש בו דחיסות רעיונית שאינה מצויה בכתבים אחרים.המשפטים מורכבים יותר והתובנות מוסברות באופן חלקי ומרומז.
התמצות מעיד על גובהם של הרעיונות.כידוע נהגו המקובלים לתמצת את הרעיונות הנשגבים ביותר באופן שאינו מובן לתלמידים בינוניים והוא נועד לעיני בני העליה היחידים.כך תמצת רשב"י את תורתו באידרא רבה ובאידרא זוטא וכך עשה הרב כנראה בריש מילין.בספר זה מקצר הרב בביאור ומשאיר את הרמזים לפענוחם של בני העלייה היחידים שיבינום בעתיד.
לדעתי תמציתיות השגת והצגת הדברים אינה רק עובדה ספרותית טכנית אלא היא מהותית.בחסידות מוסבר שתובנות מדרגת "חכמה" הן מגיעות בבת אחת ולא בשלבים והן מרוכזות כ"נקודה" וכטיפת טל.ריכוזן נובע מכך שהן מופיעות באופן מיסטי מתוך השורש הבלתי נראה ה"אין" של ספירת הכתר.הן בבחינת מעיין ולא בבחינת "בריכה".
את הגילויים מקבלים על ידי תפילה והתבוננות מדיטטיבית קבלית.
התבוננות כזו מדורגת אצל הרב כלמידה מבפנים שכולה על שכלית היא מתנת שמים והיא נקריאת "יחודים". בתוך היחודים יש תובנות שכליות והן "בלועות" בתוך המימד העל שכלי אך זהו גילוי מהעל מודע המנביע את אורותיו אל המודע.[9]
בענין הגילוי "בבת אחת" כהמשך לדרך החסידות קובע הרב ש" אין האמת מתגלה לאדם קטעים קטעים, אלא על ידי הופעה כללית בבת אחת. וכל טורח הלימוד, של הקטעים, הוא בא להכשיר את האדם להופעה כללית זו.".[10]
גם באורות התשובה מדבר הרב על "תשובה פתאומית"[11] המקבילה לגילוי בבת אחת.[12]
קבלת המאה העשרים-אימננטיות ומערביות.
קבלת המאה העשרים שהרב קוק הוא אחד מנציגה המרכזיים שונה בכמה מובנים מקבלת ימי הביניים.היא יותר אימננטית ולכן היא נוטה להתמקד בכיוונים היסטוריוסופיים[13] או פסיכולוגיים[14].עובדה זו יכולה לשמש הסבר לעיסוקו של ה"ריש מילין" באדם ובשורשיו בעולמות שמעליו.ריש מילין הוא ספר פסיכולגי קבלי והגותי ואינו עוסק בעולם האלוקות ופרצופי ה"אצילות" שהוא העיסוק המסורתי של קבלת האר"י .כאן מושגי הקבלה מקבלים פרשנות פילוסופית,מוסרית ,המתאימים לצורת החשיבה של "הדור" קרי החשיבה המערבית.בדומה לבעל הסולם שהסביר את עצמו במונחים של ההגות החילונית של דורו גם הרב מבאר יסודות רוחניים מסטיים בשפה מערבית עכשווית.
אצל הרב קוק תורת היש ותורת ההכרה המיסטית מוסברת ומונגשת לאדם המערבי המודרני בבהירות יחסית שאינה דומה לסגנון הפנים תורני של האר"י והרמ"ק שלא נזקקו לסגנונות הסברה כאלה בדורם שקדם להשכלה ולחילון.אמנם הריש מילין הינו ספר קשה מאוד ומתומצת אך רעיונותיו מתאימים למאפיינים הנ"ל כלומר לאימננטיות ולמערביות.
שפת הנמשל- ללא פרטים טכניים
הרב משתמש בשפה עכשווית וממעט מאוד בשימוש במונחים קבליים .זו לא שפת הרז שהיא שפת "המשל" של האר"י והזוהר אלא שפת הענפים שהיא שפת ה"נמשל".
אין בקבלת הרב בכלל והריש מילין בפרט שפה טכנית בכלל. בדרך כלל הרב ממעט להשתמש במונחים קבליים.גם בקטעים בולטים המהווים פרשנות לסוגיות קבליות בספר אורות הקודש ממעט הרב להשתמש במונחי הקבלה והוא מתרגם את הגותו בתחומים אלו לשפת סופרי דורו המעורפלת והשירית ולשפה הגותית ופילוסופית שאינה מופיעה כקבלית דווקא .עיקרון זה נכון גם בספר ריש מילין. עובדה זו שמה את הרב במקום של פרשן קבלה .הדגש כאן על הפרשנות ולא על המינוחים הקבליים. כאמור לעיל זוהי תכונה נוספת של קבלת המאה עשרים המרבה לתרגם ולפרש מונחים טכניים בכיוונים הסטוריים מוסריים או פסיכולוגיים.גם הרמח"ל שבעקבותיו פוסע הרב מרחיב בפרושיו המלמדים כיצד לעבור משפת "המשל" כלומר השפה הטכנית של הקבלה שעוסקת בספירות ותיאורי עולמות לשפת "הנמשל" העוסקת במושגים פילוסופיים היסטוריים ונפשיים.מבחינה זו הרמח"ל הוא חלוץ ההולך לפני המחנה.אחריו המשיכה החסידות בכיוון הנפשי,המוסר בכיוון המוסרי והרב אשלג בכיוון המוסרי סוציאלי וכו'.
הספר ריש מילין הוא שילוב של מסורתיות קבלית עם כוח חידוש גדול ויצירתיות נדירה.
ערכים אוניברסליים
בהתאם לשיטתו הכוללת בצד היחוד היהודי גם מימדים אוניברסאליים ,הרב מדבר על כמה יסודות אוניברסליים בריש מילין.
הרב עוסק בצדק החברתי[15],בפלוסופיה של המלחמה[16],בהרמוניה,ביחסי הכלל והפרט[17],במודעות לחיי הכלכלה[18], בחשיבות הקשר לחיים ולטבע,אותנטיות,קשב פנימי[19],יחס לאור ולחושך רוחני ועוד.כל אלו הם ערכים המובנים לאדם בן זמננו ואינם מטרידים את אלו שאינם חשופים למציאות המתחדשת בזמננו קרי החרדים.
תורת מידות חדשה
תורת המידות של הרב קרויה באורות הקודש "מוסר הקודש" ובה מאפיינים של זהות יהודית מתחדשת. תורת המידות של הריש מילין דומה כמובן לזו הנידונה בשאר ספרי הרב.חלק מהאלמנטים בריש מילין הם מסורתים לדוגמא העיסוק בענווה בדבקות ובהסתכלות חיובית,וחלק מהמושגים הוא חדש ומחודש.להלן אביא רשימה של נושאים שנידונים בריש מילין,רשימה זו מעידה על עצמה.היא מגדירה נתיבים חדשים לתיקון עצמי,משנה את תורת המידות ואת יעדיה של עבודת האלוקים באופן משמעותי.
הנושאים הם:
העיסוק בבנית גבולות,בהשגה הרוחנית ,ב"טוב",ברמות השונות של הלימוד(לימוד מבפנים ולימוד מבחוץ),הקשב לעצמי ,מודעות ופיתוח הדיבור,החיקוי דרך הרגלים ויחסו למקוריות,כוח צמיחה וחשיבות ההתחדשות,חשיבות האיזון והמידתיות,אינטגרציה של כוחות נפש,שירה והשראה,הצורך של האדם באוטונומיה ונפרדות,,(מקום לאדם עצמאות מחשבתית וחופש, וכו'),שילוב עשיה עם הגות ורוחניות.הסתכלות חיובית ואופטימית.עונג ושמחה,דבקות בבורא,הכלת הזולת,נתינה,חיבור לעצמי ולכלל,שלום פנימי ועוד.
רשימה זו מעידה על עצמה.
זו תורת מידות מודרנית השונה מאוד מספרי המוסר הקלאסיים כגון אורחות צדיקים וכדו' היא אפילו שונה מה"מסילת ישרים" שמשתמש בסולם מידות חזל"י- סולמו של פנחס בן יאיר[20].מוסרו של הרב הוא מוסר המבוסס על תורת הסוד שהדגישים שלו מתאימים ל"שפת הדור" ולתודעתו .הם מערביים מאוד ,מותאמים לזמן כתיבתם ומתייחסים לאקוטאליה רוחנית.
קבלה אישית
הרב חוזר אינספור פעמים על העיקרון שלכל צדיק עדן משלו .לפי גישתו תובנות הקבלה קשורות לאישיות המקובלואין להפריד בין ההגות להוגה אותה.נראה שסולם הערכים שמתווה הרב הוא סולמו האישי.בניגוד לכתבי האר"י שהם בלתי אישיים בעליל כתבי הרב כוללים עולמות מעולמותיו הפרטיים של הרב.זוהי א"כ קבלה בעלת מאפיינים אישיים מאוד בולטים.ניתן לומר שמידותיו האישיות של הרב קוק הן יסוד דעותיו.
כאמור הרב קוק מרבה לדבר על כך שלכל צדיק יש צורת הסתכלות והשגה היחודית לו והוא מבהיר שפרוש האותיות ב"ריש מילין" הוא התגלות היחודית לו שהוא קורא לה באופן אינטימי "אותיותי" . אלו הן תובנות קבליות וגילויים רוחניים אישיים ששייכים באופן שורשי ומובהק לנשמת הרב קוק וליחודיותו ההגותית.
מקורותיו של הריש מילין בקבלה
האר"י לא פירט במשנתו את המשמעות הספציפית של כל אות ניקוד וטעם והוא הסתפק בהגדרות כלליות.הרמ"ק בספרו פרדס רימונים אמנם הביא שלל פרושים אפשריים לכל אחד מהנ"ל אך גם הוא לא בנה מערכת עקיבה לוגית ובעלת הגיון פנימי רציף אלא ליקט את המסורות השונות והביאם כמכלולי אפשרויות.מבחינה זו ספרו של הרב קוק המסביר באופן שיטתי את כל הטנת"א מהוה חידוש פרשני וקבלי יחודי חסר תקדים.בהמשך נראה שלרוב רעיונותיו ישנן מקורות מסורתיים והוא מסתמך מבחינה קבלית בעיקר על הזוהר,ספר התמונה ועל הרמ"ק וכמובן מחז"ל,אך היסודות שהוא שואב מהם עוברים שינויי פרשנות והן מקבלים הארה מיוחדת הטבולה בסגנונו ההגותי האישי של הרב קוק.נראה שהרב קוק מכיר היטב את כל המקורות והוא משתמש בהן כדרכו באופן יצירתי מקורי וחופשי.הספר עוסק בהתפתחות האישית ובפרט וכמעט שאינו נוגע בנושאים לאומיים.
שיטתיות חלקית.
האם הרב קוק שאף להציג בריש מילין משנה שיטתית לגמרי המתארת את הטנת"א במבנה שיטתי?העיון בספר מראה שיש כאן שיטה,אך היא מסתפקת בקוים כלליים ואינה דורשת סדר חמור.
לגבי הדרישה לסדר רעיוני אנו מבחינים בין המקובלים בגישות שונות.ב"עץ חיים" ספרו של ר"ח ויטאל שכתבו בשם האר"י יש שיטתיות עקיבה וסדורה.אלפי האורות הקטנים מצטרפים יחדיו למבנה גדול אחד רב חלקים ומלוכד.
לעומתו הרמ"ק מציע כמה פרושים לכל אלמנט והוא משאיר במקרים רבים את הדברים פתוחים.קוי היסוד של שיטתו ברורים אך בתחום הטנת"א הוא מעלה כמה אפשרויות לכל אות ניקוד טעם או תג.הרמ"ק דוחה את הרעיון של אחד המקובלים שהאותיות כולן הן רצף רעיוני הנע מהחסד לדין:
" ובאותיות בכלל אמרו המפרשים שיש קצתם דין וקצתם רחמים וקצתם בינוניים. כלל בתורה האלהית כי א"ב ג"ד ה"ו הם רחמים גמורים, ז' ח' ט' י' רחמים סתם, כ"ל מ"ן ס"ע הן מזוגים מדין ורחמים, פ"צ ק"ר ש"ת הן דין גמור. וכשתרצה לחבר שמות ותפלות ומלות לפי הפעולה אשר תרצה תעשה הרכבה בענין השמות המורות לפעולה אם לרחמים אם לדין. לרחמים יהיו רובם מהרחמים, ואם דין יהיו רובם מהדין, וכן בשאר עכ"ל. ודבריהם נעלמים כי אין אנו רואים שיהיו הדברים צודקים לפי מציאות האותיות."[21]
הריש מילין דומה יותר מבחינה זו לרמ"ק ואכן אנו מראים בפרושי האותיות שהרמ"ק וספר התמונה הם מקורות מרכזיים ביותר לשיטת הרב בריש מילין.בהתאם למגמה זו המסתפקת בגושי שיטיות ואינה דורשת קו רצוף והחלטי של הקשרי נוכל להבין את הריש מילין.
כשאנו מנסים להבין את הרצף הרעיוני של הספר,האותיות א-ב-ג-ד נראות כרצף רעיוני אחד,יתכן אפילו שניתן לקשור את הדברים עד האות חי"ת.האותיות טי"ת ויו"ד לא נראות כהמשך רעיוני לרצף שקדם להם והן נראות כיחידה נפרדת..האותיות כ"ף ולמ"ד אינן רצף רעיוני, ולעומתן הסמ"ך והעי"ן קשורות.
הפ"ה יכול לשמש כסיום והחצנה של קודמיו,והקו"ף והריש מהוים רצף רעיוני אחד.
מופיעה כאן בברור שיטתיות חלקית.
לעומת החלקיות מופיע גם שיטתיות.ישנן אותיות שביאורן חוזר כמה פעמים בריש מילין.ביניהן ניתן למצוא את הזי"ן,היו"ד,הבי"ת הכ"ף ו"ו ועוד.אלה הן אותיות שמתפקדות גם כאותיות עצמאיות וגם כחלק מאותיות אחרות.העובדה שהפרשנות על האותיות הללו חוזרת על עצמה בהקשרים שונים מחזקת את ההבנה שישנה כאן שיטתיות.
למרות חלקיות השיטה יש לה שתי יתרונות.האר"י לא פירט במודל הטנת"א את המשמעות של כל אלמנט בנפרד אלא הסתפק בקוים הכלליים .מבחינה זו יש יתרון גדול לשיטת הרב קוק.
הרמ"ק הציג ביאורים מפורטים מאוד אך הוא ניגש אליהם בגישה מתארת ואנציקלופדית שאינה מציגה מבנה אחד אלא מלקטת מסורות שונות ודנה בהן,ולכן גם עליו יש לרב קוק יתרון שכן הרב קוק נותן בכל אות פרוש אחד בעל הגיון פנימי רציף מלוכד ומגובש.
ניתן לנסות להגדיר ולומר שהספר ריש מילין בנוי מבחינה קבלית בשיטת הרמז כלומר באסוציאציות המהוות עמוד שידרה רעיוני.באופן כללי ההגיון של תורת הסוד הוא "ממוצע" בין הגיון סדור שכלי הקשור לתחום הלוגי לבין העולם האי רציונאלי שבו בדומה לעולם החלומות קשה למצוא קשרים בין דבר לחבירו.הספר מוסר מסר חשוב שהוא נכון לגבי כל שיטתו של הרב קוק: אין לחפש שיטתיות יתר על המידה,די לנו בקשר האסוציאטיבי שמתאים לשיטת הרמז,ואינו דוחק את הסדר יתר על המידה.הסדר פוגם לפעמים בגדלות ובעמקות הדברים.
מעמד הרוחני של הספר:
באגרת לבנו מרן הרצי"ה על הספר "ריש מילין" כותב הרב:
"שאין יכולת לשום שכל אנושי לסקור את חביון קודשם (של האותיות והתגין) זולת קדישי עליונים שאור ה' הופיע עליהם הגבה למעלה למעלה מכל שרעפי לבב אנוש" ברור מכאן שיחסו של הרב לספר הוא ייחודי והוא רואה אותו כאור אלוקי שהופיע עליו ממרום וכגילוי אלוקי "הגבוה למעלה למעלה מכל שרעפי לבב אנוש".
חשיבותו העצומה של הספר מתבטאת בכך שהרב קובע ש:
"אפילו הלשון החתום בו יש בו גם כן סגולה להאיר אור עליון על כל המשננו כי מתנת חינם חנני בו ה' מאוצרו הטוב ..אף על פי שאין כדאי ומה גדלו חסדי השם."
הרב נותן לספרו מעמד שניתן לפי מיטב ידיעתי רק לספר הזוהר שקריאה בו אף ללא הבנה מועילה לדעת המקובלים לקדושת הנשמה.קדושה זו נובעת מהיותי גילוי שמיימי.
לפי הגדרתו באיגרת לרצ"י זהו "קונטרס קטן שרשמתי בו רעיונות שיריים רזיים ,תכונת האותיות,התגין הנקודות והטעמים".
ספר זה עדין מונח בקרן זוית ואינו נלמד בישיבות תלמידי הרב קוק והוא משמש כמין סגולה להגנה בשעת מלחמה או צרה.
המניע לכתיבת הספר:
הרב כתב את הספר בתקופת מהומה עולמית- מלחמת העולם הראשונה בהיותו מצוי בסביבה מלחמתית ומתוחה...ובגלות.
בקטע זה מבטא את הרב את הקשר בין מיקומו הגיאוגרפי קרי בגלות לונדון לבין עיסוקו הרוחני ברזים עליונים:
"כשהעולם הולך במהלכו הרגיל, כשאין פרעות ומהומות בחיים, יכול גם הרעיון האצילי של האדם לקחת את פרנסתו מההסתכלות בתנועות החיים, מחיי החברה ומהתורות האגודות בהם, שהוא כל התוכן של כל חכמה וכשרון נגלה, ומובטח הוא שמתוך הרכוש הזה יתעשר עושר פנימי. לא כן הדבר בזמן שהחיים נופלים הם במהמורות המלאות מחשכי רשע ותוהו, אז העולם הגלוי מתנודד, סדריו מתערבבים, ואם יהיה האדם יונק את לשד חייו הרוחניים רק מהצד הגלוי שבאוצר הרוח, דלדול נורא מוכן לבא עליו ולשדוד ממנו את כל עמדת תומתו, ואז כדי להחזיק את המעמד יבא התור של הצמאון הבוער אל התוכן הנעלם, אל הסקירות הפנימיות שהן מתנשאות מעל לשטח הגלוי שבחיים שבהן לא נגעה יד המהומה העולמית, וממקור חיים זה ילך האדם וישאב מים בששון להרטיב את העצמות היבשות של העולם הרוחני הגלוי שנשאר במצב כ"כ נדהם מפני תגרת יד החיים אשר נתבלבלו. ומטעם זה עצמו בא הלחץ לכותב הטורים הללו לרשום את רשמי המחשבה אשר למדרש האותיות וכו' דוקא בזמן הזה."
התרופפות סדר החיים התקין גרמה לו לעלות אל "התוכן הנעלם" ואל "הסקירות הפנימיות".העיסוק בתורת הסוד מתאים לתקופת המלחמה הסוערת ומהוה גורם המחייה את המציאות ו"מרטיב" את העצמות היבשות של העולם בתקופה כזו.
הרב מודה ש:
"מטעם זה עצמו בא הלחץ לכותב הטורים הללו לרשום את רשמי המחשבה אשר למדרש האותיות וכו' דווקא בזמן הזה."
כתיבת הספר משמשת לרב מקור מנוחה פנימית אך היא גם פעולה רוחנית המשפיעה על המציאות.המנוחה הפנימית אליה שואף הרב אינה רק מרגיעה
"מציאותה של המנוחה הרוחנית, התקלטות פנימית בחזיונות רצויים ומקובלים, שההרגשה העדונית היא מתאחזת בהם בצורה בסיסית, לא היתה ונבראה למען יקסם המשיג, האדם, העולם, העולמים, והחילות המרומיים בחבלי הסיפוק והריצוי, לבחור לשבות מעבודה הרוחנית המתעלה"
אלא היא הכנה רוחנית לתקופה שאחרי המלחמה:
" אך לזאת נועדה היא מנוחה ענוגה זו, מנוחת קודש וטוהר עליון, למען האצר בקרבה שפעת חיים ומרץ מופלג להניע בבא עת היצירה, בהפעם הרוח לחולל מפלאות פליאיות, תנועה רוממה"
עתה עלינו להבין מדוע רואה הרב קוק לנכון דווקא לעסוק באותיות?מהו המסר של האותיות ובכלל של הטנת"א?
התשובה ברורה.האותיות הן התגלות האישית של עולם המסתורין הפונה אל היחיד המתעלה ולמוד דרכיהם וסודותיהם הוא הפעילות הרזית.העיסוק בטנת"א חושף את "האריאליות הנשמתית" שבאדם.מעבר לצורך הקונקרטי של יצירת תיקון רוחני אישי וקולקטיבי בזמן מלחמה מגלה הרב בספרו ריש מילין סודות מעולמו הקבלי ורמזים מהדרך שבה האור מתגלה אליו.
תובנות משלימות באורות הקודש .
הקטע הפותח של הספר עוסק ביחס שבין המחשבה לדיבור.
סידרת קטעים מאורות הקודש ח"ב העוסקת בהרחבה בנושאים אלה,יכולה לחבר אותנו לפתיחה של ריש מילין ולהבהיר את מושגיו של הרב קוק בסוגיה זו.
תובנות הבסיס המקבילות לקטע הפתיחה לספר ריש מילין מנוסחות יפה ובאופן מפורט יותר באורות הקודש ח"ב.
הקשב לגילוי האישי
סידרת הקטעים המאורגנת תחת הכותרת "החיות האלוקית העולמית" כוללת הדרכות ותובנות כיצד לפתח את הקשב הרוחני.קשב זה הוא הקשר של האדם לאלוקות השורה בעולם האצילות. עם ההתמדה בקשב האדם מתמלא בשפע הנוזל אליו ממרום והוא מוצא בקרבו גילויים רוחניים אישיים וייחודיים לו.בתחילה הקשב הוא כללי ועם הזמן הוא מתפרט ומקבל צורה מסודרת הניתנת להבנה וביטוי.כל הניתן לתפיסה הינו ביטוי חיצוני של מציאות קיימת שאיננה ניתנת לתפיסה מלאה בשל דחיסותה וגובהה הרוחני הנשגב.
זהו "חביון" שאינו ניתן לתפיסה ורק יחידי הסגולה נחשפים אליו באמצעות גילויים של רוח הקודש. גילוי זה הוא מהות העבודה הרוחנית והוא מהות הקיום הרוחני האישי של הרב קוק.עולמות אלו שותקים בדרך כלל אך כך יפה ונאה להם שכן הם עומדים מעל הדיבור:
"השתיקה נתבעת בעומק הנשמה, מכל אשר הגיגים עליונים, שבעצמם עומדים הם ממעל לחוג המבטא של האדם, הנם קבועים בתוכיותו".
הקשב מקשר את האדם לעולמות ואט אט הוא מתוודע אליהם.
שמות הקטעים בחלק זה של אורות הקודש מדברים בעד עצמם:
שפע החיים,ההקשבה העליונה,הקשבת שפע התעלומה,חיי האותיות,אותיות רוחניות,
ו.. המעיין המילולי.הקטעים מתארים את התנועה של השפע מהקשב הכללי אל האותיות הדיבוריות הפרטיות והמפורטות.זו התנועה מהחבוי הקדום אל הגלוי המאוחר ומהשתיקה אל הדיבור.
קיומו של עולם על מודע או "אני מוחלט" המהווה מקור לעולם הגלוי הינו תובנת היסוד של תורת הסוד הרואה את עולם הנסתר כעולם האידיאלי ואת עולם הנגלה כביטויו. תפיסות האידיאליזם של הניאו קאנטיאנים פיכטה ושלינג גם הן מניחות קיום על מודע היוצר את עולמינו הגלוי ויש הטוענים שהרב הושפע מהן.[22]במסגרת זאת אנו נדון יותר בהיבט הקבלי של הספר ופחות בהיבטיו הפילוסופיים.
.
"ההקשבה העליונה":
"הגלים העליונים פועלים על נשמתנו בלא הרף. תנועות הרוח הפנימיות שלנו הרי הן תוצאות מאותן ההמיות שהכנור הנשמתי שלנו הומה מתוך הקשבותיו שהוא מקשיב את הד קול האצילות העליונה. אף על פי שלא נדע עד מה, ואין בידינו לא לפרט, וקל וחומר לסכם, ולא להקציב את הענינים, שההמולה העליונה עסוקה בהם, בכל זאת הננו מקשיבים הקשבה כללית, קול דברים אנו שומעים. אף על פי שאיננו מאזינים חתוכי אותיות, ופירודי מלים, כל עמלנו התורני והמדעי הוא רק לברר מאותו הקול העליון. שהולם תמיד באזננו הפנימית, כמה שאפשר, ברורי דברים, למען נוכל להציגם לפנינו ולפני זולתנו, בצורה המביאה לידי מעשה, ולידי עיון מסודר ומעורך כראוי." [23]
השכינה – מלכות דאצילות היא נשמת העולם.האדם מושפע מהתנועתיות של אור ה"סובב" את תוך ה"ממלא".אורות עולים ויורדים ללא הרף והאדם נע בתוך הגלים הללו של הארות האלוקות.
"הגלים העליונים פועלים על נשמתינו בלא הרף".
אין האדם יודע בדיוק מהו תוכנן של התנועות הללו:
"אין בידינו לא לפרט וקל וחומר לסכם ולא להקציב את העניינים שההמולה העליונה עסוקה בהם ", ולכן אנו חייבים להסתפק ב" הקשבה כללית".
" הננו מקשיבים הקשבה כללית.קול דברים אנו שומעים".
כלומר הרב מחנך את המתלמד בעבודה פנימית להיות מודע לתנועתיות הגלית של העליונים ולזהות את המודעות להם כ"הקשבה כללית".
תנועות הרוח שלנו מצבי העליה והירידה השמחה והצער ,הבהירות והעמימות וכו' הן מושפעות מהגלים הרוחניים:
"תנועות הרוח הפנימיות שלנו הרי הן תוצאות מאותן ההמיות שהכינור הנשמתי שלנו הומה,מתוך הקשבותיו שהוא מקשיב את קול האצילות העליונה"
שימושו של הרב במינוח קבלי מבהיר את כוונתו.
כלומר,במסגרת החלוקה של האישיות לנרן" ח"י.הרוח המקבילה לעולם היצירה,מושפעת מהנשמה המקבילה לעולם הבריאה,ושם היא שומעת הדים מההתרחשויות שבאצילות (בדרגת חיה)..
תפקידנו הוא לא להשאיר את הקשב ברמה כללית אלא לנסות לבררו ע"י השגה והבנה רוחנית כדי ש:
"נוכל להציגם לפנינו ולפני זולתנו בצורה המביאה לידי מעשה".
הקשב מתחדד והולך ומביא ידי דיבור.
כאשר הלומד התפתח והגיע ליכולת לדבר על הנקשב אז :
"המושגים העליונים מתלבשים בהגיונות קצובים ובאותיות דיבוריות"
כלומר הם מקבלים צורה חיצונית הניתנת להעברה לזולת ולתפיסה אישית ברורה
בבחינת "שפה ברורה"..
כדי לקבל מאורם של המושגים התפיסות שלנו את הנשגב ודיבוריהם יש צורך לגשת אליהם בצורה מיוחדת.יש להתייחס אליהם לא כאל הגיונות ארציים רגילים אלא כאל
"נשמה תוכית לבושה בגוף חי ופועל ..נושא קדוש שיש בו כוח אלוהי להחיות וליצור יצירות ועולמים "
כלומר יש לתפוס את הסוד כמציאות חיה הנובעת מהעולם האלוקי ולא רק כנושא עיוני.
הניגש אל התורה ביחס ארצי לא יתפוס את מימדיה המעודנים והדקים יותר.תפיסת הטנת"א מקדמת אותה לעבר הבנה רוחנית פנימית של מהות התורה ומהות הקיום.
"חיי האותיות":
<span lang="HE" style="font-fami
