השגחה פרטית

השגחה פרטית- עיון בספרו של הרמח"ל דרך השם

חלק שני - בהשגחת הבורא יתברך שמו

פרק א - בעניין השגחתו יתברך שמו בכלל

קיצור ביאור חלק ב' פרק א':

הפרק עוסק ב"עולם התיקון" וביחסו לעולם שלפני החטא.

עולם זה נבנה כתיקון לחטא אדם הראשון והוא מחזיר את הרע לטוב.

הפרק עוסק במיני ההשגחה האלוקית על ברואיו בכלל ועל מין האדם בפרט.

כמו כן נדון בשיטות השונות של ההשגחה.

"א. ידוע ומבואר הוא, שכל הנבראים כולם שנבראו, בין העליונים ובין התחתונים, הנה נבראו לפי שראתה בהם החכמה העליונה צורך ותועלת למה שהוא התכלית הכללי של הבריאה. וכל חוקותיהם ומשפטיהם הטבעיים הוחקו והוטבעו כפי מה שגזרה החכמה העליונה היותו נאות, לפי הכוונה שכיונה בנברא ההוא. ואולם מאותו הטעם עצמו שנבראו, ראוי גם כן שיתקיימו כל זמן היות בם תועלת לכלל הבריאה כמו שביארתי.

ועל כן האדון, ברוך הוא, שברא כל הנבראים האלה, לא ימנע גם כן מלהשגיח עליהם לקיימם באותו המצב שהוא רוצה אותם בו.

השגחתו יתברך על כל מדרגות הבריאה

ב. ואולם כבר הקדמנו בחלק א' פרק ה', שתחילת הנבראים כולם הם הכוחות הנבדלים, ומהם משתלשלים הגשמים. והדברים בגשמים בכל פרטיהם, הנה הם כפי מה שנעתק אליהם מן הכוחות ההם בפרטי בחינותם, ואין דבר קטון או גדול בגשמיים שלא יהיה לו סיבה ושורש בכוחות הנבדלים כפי בחינותיהם. והאדון, ברוך הוא, הנה הוא משגיח על כל אלה העניינים כפי מה שבראם, דהיינו על הכוחות הנבדלים בראשונה, ועל כל השתלשלותם כפי מה שהוא באמת. וכן הוא משגיח גם כן על הפקידים שהפקיד על הנמצאות, כמו שביארתי שם, לקיים אותם ואת פקודתם ולהתמיד להם הכוח שיפעלו פעולתם:

השגחה על המין האנושי

ג. ואמנם בהיות שנשתנה המין האנושי מכל שאר המינים, שניתנה לו הבחירה והיכולת במה שהוא לו קנית שלימות או חסרון, ונמצא בבחינה זו פועל ומניע ולא נפעל, גם ההשגחה עליו מוכרח שתשתנה מההשגחה על שאר המינים, הנה יצטרך להשגיח ולהשקיף על פרטי מעשיו, להמציא לו כדרכיו וכפרי מעלליו. ונמצא שיושגחו מעשיו כולם ותולדותיהם, וישוב ויושגח עליו כפי הראוי לתולדות המעשים ההם בפרט, ומידה כנגד מידה, וכמו שביארתי לפנים. וזה ממה שאין שייך בשאר המינים, ועל כן האדון, ברוך הוא, שברא כל הנבראים האלה, לא ימנע גם כן מלהשגיח עליהם לקיימם באותו המצב שהוא רוצה אותם בו., ואינם אלא כפי מה שראוי לתשלום המין ההוא כפי מה שהושרש בשורשו. שהנה תהיה ההשגחה לקיים השורש ההוא וענפיו, כפי מה שטבע וחוק השורש נותן שיהיו.

אבל המין האנושי שאישיו פועלים ומניעים, כמו שביארתי, הנה צריך שיושגחו בפרט, כפי מה שיגרמו להם מעשיהם לא פחות ולא יותר, ועוד נרחיב ביאור הדבר הזה לפנים בסייעתא דשמיא".

ביאור חלק ב' פרק א':

פרק זה חוזר לעסוק בספירות.

הספירות הן "הכוחות הנבדלים" שבהם משתמש הבורא להפעיל את השגחתו על עולמינו - עולם הבחירה. הספירות שמשו לבריאת העולם אך הן גם משמשות עכשיו להנהגת והשגחת הבורא על העולם.

"ועל כן האדון, ברוך הוא, שברא כל הנבראים האלה, לא ימנע גם כן מלהשגיח עליהם לקיימם באותו המצב שהוא רוצה אותם בו". הוי אומר: הספירות מקיימות את הבריאה כולה, את הבריות הרוחניות למיניהן, את כוחות הטבע ואת האדם.

על הבריאה יש השגחה קבועה בלתי משתנה, ועל האדם יש השגחה פרטית, כלומר השגחה משתנה שבאמצעותה מגיב הבורא לבחירות החיוביות או השליליות של ה"מין האנושי", באופן של "מידה כנגד מידה", וזאת משום שבני אדם הם "המין האנושי שאישיו פועלים ומניעים", הם "פועלים ומניעים" ולא פסיביים ככוחות הטבע.

מדוע חוזר רבנו לעסוק בספירות?

מהו ההיגיון הפנימי במיקומו של פרק זה?

לאחר שדובר על עולם הנקודים שבו נוצרו שורשי הטוב והרע ודובר על עולם התוהו שהוא שורש קרוב וקודם לעולמינו, כלומר זו דרגת הקיום שתהיה אחרי ביטול המוות ואחרי תיקון חטא האדם הראשון, אנו פונים לתיאור הספירות המפעילות את עולמינו.

בכתבי האר"י הקדוש אחרי "השבירה", מתחיל תיאורו של "עולם התיקון" שהוא אחרי חטא האדם הראשון. "עולם התיקון" - תיקון החטא, המוות וכוחות הרע. על פי חוקיות זו הגיוני להתחיל את חוקיות רוחניות עולם הזה ולכן אנו נכנסים לדיון בהשגחת הבורא בעולמינו קרי – הספירות ובלשון ושיטת האר"י: "הפרצופים" שהם עיקר החידוש בעולם התיקון[1].

מהו היחס בין עולם הנקודים שלפני החטא לעולם האצילות שאחר החטא? ובלשון אחרת: עבודת האדם בעולם, מהי תוצאתה הראשונית המגיעה מיד עם סיומה?

ב"ספר הכללים" כותב הרמח"ל:

"עולם הנקודים הוא שורש מה שהקדוש ברוך הוא רוצה לגלות אמיתת יחודו בדרך היכר האור מתוך החושך, ועל כן בו נמצא שורש לרע בשתי בחינותיו, פירוש מצד היותו רע ומצד היותו חוזר לטוב".[2]

כלומר הטוב שינתן לנו אחרי תיקון הרע הוא טובו של עולם הנקודים שבעודנו בעולם הזה איננו יכולים להכיל.

"עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, הם כלל העולמות שבהם מושרשת ההנהגה המשמשת בכל זמן שעדיין האמת נסתר.." - עולם האצילות ולבושיו (עולמות בי"ע), משמשים בעולם הזה, "והעולמות שמן הפה ולמעלה הם עולמות בבחינת הגילויים וההשגות העליונות אחרי שכבר נתברר האמת מה שהקדוש ברוך הוא ייתן לנשמות צדיקיו ליהנות בו".[3]

בקטע זה מוסבר ההיגיון הפנימי של סדר התיאור של העולמות.

בבריאת העולם "עולם הפה" - הבורא מדבר ובורא בדיבורו את העולם, הוא בורא קודם את מציאות אדם הראשון לפני החטא. זוהי המציאות הגבוהה של עולם הזה, מציאות שתתגלה עם סיום "עולם התיקון". בדרגה זו: "הגוף הוא השולט אך שיהיה בטהרה וקדושה, כאכילת קדשים ושאר תשמישי קודש - זה מושרש בנקודים קודם השבירה. והוא התיקון שיהיה בזמן התחייה...והוא זיכוך גדול לגופניות, אבל עם כך זה אינו אלא גופניות כי עדין עומדים בעולם הזה".[4]

כלומר, זו עדיין דרגה השייכת לעולם הזה אך היא תתגלה רק אחרי תחיית המתים.

פרק ב' בחלק זה יעסוק בהשגחת הבורא בעולם שאחרי החטא. השגחה זו נקראת לפעמים אצל הרמח"ל "אצילות שנייה", זהו עולם האצילות "הרגיל" בלשון המקובלים.

________________________________________

[1] בעולם הנקודים היו עשר הספירות נקודות בקו ישר אחד, זו תחת זו ולכן לא יכלו להכיל את האור ונפלו ונשברו. בעולם התיקון הספירות מתחלקות לשלושה קוי הנהגה: ימין, שמאל ואמצע – חסד, דין, רחמים, ופועלות יחד במבנה של פרצוף ומתכללות זו בזו לכן יכולות לקבל אורות גדולים ולא להישבר.

[2] ספר הכללים כלל י'.

[3] שם.

[4] שם.

תפיסות שונות בהשגחה

סוגיית ההשגחה במקורות היהדות מעלה סדרת שאלות:

האם ידיעתו של הבורא פוגעת בחופש הבחירה?

האם ההשגחה על בעלי החיים והאדם זהה?

האם יש עוצמות שונות של השגחה?

האם הבורא פועל באופן ישיר ובלתי אמצעי בבריאה, או דרך "אמצעים"?

אלו הן שאלות שהגות חז"ל, הגות יה"ב, המקובלים והוגי העת החדשה עונים עליהן באופנים שונים.

שיטת הרמב"ם:

עניין ההשגחה הוא כלול בי"ג העיקרים של הרמב"ם:

"היסוד העשירי - כי הוא, השם יתברך, יודע מעשיהם של בני אדם ואינו מעלים עינו מה. לא כדעת מי שאמר "עזב ה' את הארץ", אלא כמו שנאמר (ירמיה לב) "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם" וגו', (בראשית ו) "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ" וגו', ונאמר "זעקת סדום ועמורה כי רבה" (שם יח) זהו מורה על היסוד העשירי הזה".[1]

ידיעתו אינה רק כהסתכלות אלא היא חוויה והשגה של העולם כחלק ממנו, כלומר "בתוכו":

"כל הנמצאים חוץ מן הבורא, מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ - הכול מכוח אמיתו נמצאו. ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גודלו ותפארתו ואמיתו, הוא יודע הכול ואין דבר נעלם ממנו." [2]

הרמב"ם שם לנגד עיניו שני ניגודים. מחד ראה את המקרא שמסביר את כל המתרחש במציאות כידו של אלוקים, ומאידך ראה צורך לבסס רציונליזם יהודי פילוסופי שיכיר במציאותה של חוקיות בבריאה. בזמן הרמב"ם המדע האריסטוטלי הצטייר כפיסגת המדע והתבונה.

כדי לישב את שני העולמות שנראים מנוגדים במבט ראשון חידש הרמב"ם את שיטתו בהשגחה.

בספרו "מורה נבוכים" מביא הרמב"ם חמש שיטות בתפיסת ההשגחה:

א. שיטת אפיקורוס - שהכל מקרי, שיטה זו נדחית ע"י הרמב"ם (ואריסטו) בטענה שהחוקיות בבריאה מראה על קיום "עורך ומנהיג".

ב. שיטת אריסטו - שיש השגחה רק על המין הכללי, אך לא על אישיו הפרטיים.

ג. שיטת האשערייה - שהכל פועל ישירות בכוח הבורא ואין לאדם יכולת בחירה בשום נושא (תפיסה זו שוללת את הבחירה החופשית).

ד. שיטת המועתזילה – שיטה רציונלית איסלמית שהרמב"ם מבקר.

ה. השקפת היהדות החולקת על כל הנ"ל.

לפי הרמב"ם ההשגחה על בעלי החיים היא "השגחה כללית", שהיא כמין חוקי טבע קבועים המתקיימים ברצון הבורא. בהשגחה הכללית אין שינויים והיא שווה ביחסה לכל פרט. הבורא משגיח על הדובים באותו אופן שהוא משגיח על העצים והאבנים. הוא גם משגיח על כלל המין ולא על כל פרט. כלומר, אינו משגיח על הזבוב שמטריד את האדם בחדרו, אלא על התנהגותם של כלל הפרטים שבמין הזבובים:

"אבל שאר בעלי החיים, וכל שכן הצומח וזולתו, הרי השקפתי בו כהשקפת אריסטו, איני סבור כלל כי העלה הזה נשר בהשגחה בו, ולא שהעכביש הזה טרף את הזבוב הזה בגזרת ה' וחפצו עתה על פרט זה, ולא שהרוק הזה אשר ירק ראובן נתעורר עד שנפל על הרחש הזה במקום מיוחד והרגו במשפט וגזרה... אלא כל זה לדעתי על פי המקרה המוחלט, כמו שסובר אריסטו".

ההשגחה האישית פועלת לדעת הרמב"ם רק על האדם:

"אלא ההשגחה האלוהית לדעתי כפי שנראה לי נספחת לשפע האלוהי, והמין אשר נצמד בו אותו השפע השכלי עד שנעשה בעל שכל, ונתגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל השכל, והוא אשר נתלוותה אליו ההשגחה האלוהית, וכולכלו כל מעשיו על דרך השכר והעונש."[3]

ובמקום אחר:

"האיש השלם בהשגתו, אשר לא יסור שכלו מהאלוקים תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד".[4]

החכמה של האדם היא שפע אלוקי ונוכחותה היא נוכחות ההשגחה. נראה שלרמב"ם העולם אינו משתנה וההשגחה אינה על חפצים ודברים חומריים, אלא רק על תודעת האדם. הבורא לא ימנע את טביעת הספינה, שכן טביעתה תלויה בחוקי הטבע, אלא הוא ייתן בדעת הצדיק את החכמה לא להיכנס אליה.

תפיסה זו מצמצמת מאוד את רוחב שליטת ההשגחה. העולם נתפס בה כ"יש" מוצק ובלתי משתנה ויש בה הפרדה חדה בין גוף לנפש. היא יצרה התנגדות רבה בזמנה ומעטים הם המתחברים אליה בעת החדשה.

כוזרי:

בניגוד לרמב"ם המחפש את ההנהגה הטבעית והקבועה הכוזרי מדבר על בריאה מתמדת. הבורא מפעיל בהווה את חוקי הטבע:

"המפעיל כוחות אלה, בכל הרף עין, ואילו סילק מהם השגחתו והנהגתו לרגע אחד.. כי אז אבד העולם כולו".[5]

הכוזרי רואה באלוקות עניין נבואי על שכלי - "העניין האלוקי", ולכן תופס את ההשגחה כהתערבות מתמדת. העולם יוצא באופן בלתי אמצעי מתוך רצונו החי והעכשווי של הבורא. זו כנראה הסיבה שאינו מחלק בין השגחה על בעלי חיים להשגחה על בני האדם.

תפיסה זו קרובה ברוחה לתפיסת הרמב"ן הרואה את המציאות של חוקי הטבע כניסים נסתרים.[6]

המכתב מאליהו מקבל את החלוקה של הרמב"ם בין השגחה כללית לפרטית ומסבירה יפה:

"ההשגחה הכללית היא למי שאינו עובד השם כלל, או שעובדו מחמת שיגרה בלי הכרה פנימית.. ההשגחה עליהם היא באופן בלתי ישיר, וגם נקרא כללי.. כזה הוא חלקם של כל אומות העולם, וגם של אותם מישראל השמים עיקר עיסקם בענייני קיום העולם הזה, וגם של אותם העוסקים בתורה ומצוות באופן חיצוני".

הבעל שם טוב חידש שההשגחה הפרטית חלה על כל נברא אפילו על עלה שנופל מן העץ.

תפיסה זו רואה את אור אין סוף כמציאות האמיתית והיחידה. אמיתות מציאותה מכריחה את הכלל של "אפס זולתו":

"הכל אחיזת עיניים. הקדוש ברוך הוא מסתתר בכמה לבושין ומחיצות וכידוע שמלוא כל הארץ כבודו, וכל תנועה ומחשבה, הכל ממנו יתברך, וכן כל המלאכים וההיכלות - הכל נברא ונעשה כביכול מעצמותו, כהדין קמצא דלבושא מיניה וביה, ואין שום מחיצה מבדלת בין האדם ובינו יתברך".[7]

הבלתי אמצעיות של נוכחות האינסופיות בחיינו תופסת את כל המציאות כלבוש המלביש את האין סוף ברוך הוא, ולכן אין שום מקום לצמצום ההשגחה. כל המציאות היא ההשגחה. היסוד הניסי מוגדל כאן עד למקסימום ואין שום מקום לחוקי טבע, או להבדלה בין בעלי חיים לבני אדם.

"כל מה שהאדם רואה בעיניו, השמים הארץ ומלואה, הכל הם לבושים חיצוניים של המלך הקדוש ברוך הוא, ועל ידם יזכור תמיד פנימיותם וחיותם".[8]

שיטת הרמח"ל בהשגחה:

הבריאה משתלשלת מתכליתה. היא מתקיימת מתוך תכליתה הפנימית המנהיגה אותה.

החכמה שמוטבעת בתוך הנבראים בנויה לפי המטרה התכליתית של כל נברא.

אצל הרמח"ל הבריאה מתקיימת באופן סדיר והוא מכיר בקיומם של חוקי הטבע: "חוקותיהם ומשפטיהם הטבעיים[9] הוחקו והוטבעו", כדי לשמור על התמדת החוקים הללו ברא הבורא את השגחת הקיום שהיא מקבילה ל"השגחה כללית".

"ועל כן האדון, ברוך הוא, שברא כל הנבראים האלה, לא ימנע גם כן מלהשגיח עליהם לקיימם באותו המצב שהוא רוצה אותם בו."

כדי לקיים את תכונות החכמה שבכל נברא ישנה השגחה – זוהי השגחת הקיום. הדאגה להתמדת הדברים מתחדשת באופן פעיל, והיא ההפעלה שהבורא מפעיל את העולם. אמנם אישי הטבע הם בבחינת "נפעל", כלומר פסיביים, אך הם מקבלים את שפעו של הבורא המקיימם.

בשונה מהבעש"ט - הרמח"ל לא ביטל את פירוט העולמות והחוקיות. הוא ממשיך את מסורת המקובלים הרואה את הבריאה כבנויה מדרגות שונות, ואינה רואה בחלוקה לדרגות פגיעה בנוכחות הישירה של הבורא.

הרמח"ל קיבל את מונחי הרמב"ם ומבדיל בין השגחה כללית לפרטית, ומסביר שעל האדם יש השגחה פרטית, "אבל המין האנושי שאישיו פועלים ומניעים, כמו שביארתי, הנה צריך שיושגחו בפרט".

הפ??ן הקבלי המעמיק של הסוגיה:

בקל"ח הביא הרמח"ל את הנראה בראיית הנביאים. כאשר רואה הנביא צורה עגולה הוא מבין שמדובר בהשגחה כללית. כאשר הוא רואה צורה של "יושר" כלומר קוים - צורה שיש בה ימין, שמאל ואמצע, הוא מבין שמדובר בהשגחה אישית.

"עיגולים ויושר:

סוד התמונות - מראים הדברים לפי טבע התמונה ההיא למטה ממש. והעיגול מראה הנהגה סובבת, בלא חילוק הנהגת חסד דין רחמים, אלא כמו השגחה כללית לפי מהות הספירה ההיא, וזה בסוד ההשתלשלות. אך היושר מראה ההנהגה מפורטת לפי חד"ר - ימין ושמאל ואמצע. וכן כל שאר התמונות על הדרך הזה".[10]

לפי הרמח"ל ההשגחה הכללית היא:

"הארה מאירה בדרך כללות, לא בדרך פרטות, אלא סובב והולך על כל הנבראים"[11], כלומר היא מאירה באותה עוצמה על כל הנבראים.

הרמח"ל מוסיף להעמיק ולאפיין את ההשגחה הכללית:

האור - "סובב והולך על כל הנבראים, שלכך הוא מקיף ככדור, להיות מקיף ומביט אל כל המציאות שנכלל בתוכו. אך אין בו חלקים כנ"ל. וזה לא יורה אלא ההבטה שמביט ומשקיף האור ההוא על כל המציאות שבתוכו. אך מה יהיו סגולות המדרגה ההיא? אין כאן מקומה להיגלות אלא במקום אחר כשיראה האור בצורה אחרת, מחלקת צדדיה כראוי. נמצא שהעיגול הוא רק ההשגחה הכללית - הנהגה סובבת בלא חילוק צדדים, פירוש - בלא חילוק הנהגות חד"ר." השגחה זו אינה אישית, כלומר היא אינה שופטת את הנברא אלא צופה בו באופן כללי בלתי אישי, וכן אינה תלויה במעשיו.

ניתן להיעזר בהגות חב"ד ולהסביר שאור בצורת עיגול הוא אור "סובב" שמאיר מעבר לניברא ואינו חודר לאישיותו הפרטית.

האר"י אמר שהקבלה שלפניו דיברה בבחינת עיגולים והוא עוסק בבחינת יושר כלומר תורתו מפורטת יותר בבחינת אור ה"ממלא"[12].

אולי ניתן גם להסביר שתפיסות קבליות עגולות הן חווייתיות יותר, ותפיסות שהן בבחינת "יושר" הן טכניות ושכליות יותר.

ההשגחה הפרטית לפי הרמח"ל:

"אך היושר מראה הנהגה מפורטת לפי חד"ר - ימין ושמאל ואמצע, והיינו כי הצדדים ימין ושמאל אמצע - ר"ל חד"ר, ואז מבחינים בהם השיעורים, לדעת התפשטות זה, והערך שביניהם, והתולדות וכל שאר הדברים שמבחינים בפרצופים."[13]

ההשגחה הפרטית יוצרת דיאלוג אישי ע"פ האינדיבידואל של הנברא, והיא בבחינת חד"ר, כלומר משתנה ומצויה בתנודות המגיבות לשינויים אצל הנברא אם לטוב אם למוטב.

הרמב"ם ראה בחוקיות את העיקר והתנגד לניסיות הישירה.

הבעש"ט, הרמב"ן והכוזרי דיברו על הבריאה המתמדת, כלומר (במונחי הרמח"ל) עפ"י הבעש"ט - הכל הוא בבחינת היושר, הבורא הוא השחקן הראשי בבריאה וההשגחה כוללת הכל.

לרמח"ל יחס דו-ערכי לטבע, ולכן מחד הוא משתמש במונחי הרמב"ם "השגחה כללית" ו"השגחה פרטית" כדי לבטא את הכרתו בקיומה של קביעות וטבעיות, אך במקביל הוא מציג תפיסת השגחה הרואה בשני הרבדים – העיגול והיושר, שני מימדים בבריאה שלכל אחד מהם יתרון יחסי המשלימים זה את זה.

העיגול הוא כנגד ספירת המלכות הנשית, והיושר כנגד ט' הספירות שמאירות בה.

אמנם לפי הרמח"ל היושר קשור לבחירת האדם בטוב, אך בעליית האדם הוא משפיע גם על הנבראים שקשורים בו. כאשר האדם דבק בבורא הוא מעלה את הבריאה למדרגת נס וזהו שיתרחש בעתיד כאשר "גר זאב עם כבש". "ולפי ערך עבודת האדם למטה משתנה גם כן מצב כל הנבראים".

הספר "פתחי שערים" מרחיב ומבאר את שני ההיבטים הללו.[14]

הוא בונה מערכת ניגודים המגדירה את שני המימדים.

העיגולים הם בחינת חיצוניות, כלומר ההנהגה הטבעית שחלה על עולם החי, צומח, דומם ועל הגויים. זוהי מדרגת הנפש הרמוזה בשם אלוקים וקשורה לחטא העגל שהוא חטא העיגול[15].

העיגול הוא מחד רוחניות חיצונית, בבחינת "מעשה", אך דווקא בו יש "אור מקיף", שכן המעשה הוא העיקר."ציצית הוא בסוד אור הטלית, אור מקיף, כנגד כלל המעשה".[16]

היושר הוא במדרגת הרוח, הוא מדרגה ניסית והשגחה פרטית. זו בחינה של פנימיות המיוחדת לישראל והיא בבחינת המידות והמוחין המאירים במעשה.

מימד נוסף: העיגול הוא ההשגחה הכללית והוא בבחינת האור החוזר, כלומר העולה מלמטה למעלה. זוהי התפתחות ועליית העולם. היושר הוא בבחינת האור הישר היורד מלמעלה למטה[17].

לפי דברינו האחרונים, ההנהגה הכללית היא חשובה ביותר שהיא קיום העולם אחרת ח"ו יחזור לתוהו.

חידושו של הרמח"ל בכך שהוא, מחד - הכיר בקיומם של חוקי טבע, ומאידך דיבר על התפתחות העולם. התקדמות ההיסטוריה לקראת הגאולה היא עליית האור בהדרגה.

רעיונות אלה פותחו אצל הרב קוק למשנה שלמה הרואה בטבעיות וב"קודש שבטבע" עניין חשוב, מאמינה בגאולה בדרך טבע ומשלבת תפיסה על טבעית של "יושר" בתוך תפיסה טבעית ואנושית בבחינת "עיגולים".

תכלית עולם הזה, יחסו לעולם הבא וסוגי השכר השונים - אם שכר בעולם הזה או בעולם הבא, כל אלו ידונו בפרק הבא.

________________________________________

[1] הקדמת הרמב"ם לפרק חלק.

[2] משנה תורה, הלכות יסודי התורה פ"ב הלכה יב'.

[3] מורה נבוכים ח"ג פי"ז.

[4] מורה נבוכים ח"ג פרק נא'.

[5] כוזרי מאמר שלישי סעיף יא'.

[6] רמב"ן עה"ת שמות יג' טז'.

[7] כתר שם טוב דף ג' ע"ב.

[8] תניא פרק מב'.

[9] של הנבראים.

[10] קל"ח פתח יג'.

[11] שם בביאור הפתח.

[12] אור הסובב אין בו חילוקי מדרגות ולכן אין בו תפיסה והשגה וכן הוא האור המקיף, משא"כ אור הממלא שיש בו חילוקי מדרגות ויש בו תפיסה והשגה וכן הוא האור הפנימי. קבלת הרמ"ק עוסקת בעיקר בספירות ולכן שייכת לבחינת אור הסובב, ואילו קבלת האר"י עוסקת בעיקר בפרצופים לכן יותר מפורטת ושייכת לבחינת אור הממלא.

[13] שם.

[14] פתחי שערים נתיב עיגולים ויושר ס"ג.

[15] שהנהגת העיגול היא קבועה ובלתי משתנה ואינה תלויה במעשי האדם, ואילו לוחות הברית הורידו לעולם את התורה שהיא הנהגת היושר המשתנה לפי מעשי האדם. לכן כשירד משה רבנו עם הלוחות וראה את המחולות שהם בסוד העיגול, שבר את הלוחות שהם יושר, משום שלא היה למי לתת אותם והסכים עימו הקב"ה.

[16] שם ס"ט הערה י'.

[17] יש מסבירים להיפך ויש אומרים שהאור ישר וחוזר הכל בהנהגת היושר.