הייחוד לפי רמח"ל

הייחוד לפי רמח"ל- עיון בספר דרך השם

חלק ראשון - על יסודות המציאות

פרק א' – בבורא יתברך שמו.

קיצור ביאור חלק א' פרק א':

פרק זה הינו פרק פילוסופי.

יש בו השפעה רמב"מיסטית.

יש בו שש ידיעות שורשיות ביחס לתפיסת  האלוקות.

בפרק זה מנוסחות תובנות היסוד של הקבלה בניסוח פילוסופי.

המושגים המתבארים: אין סוף והצמצום, יחוד המציאות ויחוד השליטה, תורת התארים השליליים של הרמח"ל, הפער שבין הבורא לבריאה (אין סוף וספירות).

הפרק עוסק גם ב"יחודים" של הרמח"ל, וביחסו של הרב קוק ללימוד הקבלה באופן של "יחודים". לפי הרב קוק המקובל לומד את תורת הסוד גם "מבפנים" כלומר מתוך עצמו.

היחוד, נקרא אצל הרמח"ל "מלכות אין סוף", או "נקודת המרכז שבאור אין סוף".

"מציאות ה'

א. כל איש מישראל צריך שיאמין וידע, שיש שם מצוי ראשון קדמון ונצחי, והוא שהמציא וממציא כל מה שנמצא במציאות, והוא האלוה ב"ה. 
ב. עוד צריך שידע, שהמצוי הזה יתברך שמו, אין אמיתת מציאותו מושגת לזולתו כלל, ורק זה נודע בו, שהוא מצוי שלם בכל מיני שלמות, ולא נמצא בו חסרון כלל". 

ביאור חלק א' פרק א':

פרק זה  מעיד בבהירות על השפעת הרמב"ם  על הרמח"ל.

מבנה חשיבה רמב"מיסטי:

בספר "משנה תורה" פותח הרמב"ם את ספר המדע שהוא מדע האלוקות, בלשון זו "יסוד היסודות  ועמוד החוכמות  לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו"[1].

פתיחת הספר בקביעה שיש "מצוי ראשון" והשימוש הנרחב במונחים רמב"מיסטים מצרף את רבינו הרמח"ל להגות ימי הביניים וזאת למרות היותו בן העת החדשה. ביטויים כגון: מוכרח המציאות, קדמון, נצחי, פשוט, בלתי תלוי בזולתו, מציאותו מעצמו... מופיעים כאן לרוב, וכאמור משתייכים להגות הפילוסופית של ימי הביניים, לא תמיד בוחר רבנו בעמדת הרמב"ם ולפעמים הוא מכריע  כשיטת ריה"ל בספר "הכוזרי".

פרק פילוסופי:

פרק זה שונה משאר הפרקים בסגנונו הפילוסופי המובהק, תופעה זו של פרק "כבד"  מבחינה פילוסופית ופרקים "קלים" יותר מצויה ב"חובת הלבבות" ("שער הייחוד" ניתן להבנה רק לבני בית בעולם הפילוסופי), וכן בספר "הכוזרי", המאמרים א - ג נגישים לקורא הרגיל ומאמרים ד - ה  מיועדים לבעלי השכלה פילוסופית.

אנו נבאר את הדברים בסגנון פשוט, ברמה הכללית ומבלי להיכנס לעובי הקורה של מורכבות הרעיונות המובעים בפרק.

מציאות ה':

ההכרה בבורא שני מקורות לה: "יאמין וידע" (גם הרמב"ם לפעמים ממליץ על ידיעת ה'  כדרך המועדפת ולפעמים על אמונה[2]) אמונה - הכרה על-שכלית המתאימה למקובל כרמח"ל, ידיעה -  ביסוס שכלי.

ישנם שני ערוצים לקשר עם הבורא:

א.      האמונה היא התקשרות בלתי אמצעית בדרך של דבקות ישירה, והיא שייכת לספירת הכתר[3] ה"על שכלית".

ב.      ידיעה שייכת למוחין (חב"ד) והיא הכרת האלוקות דרך החקירה הפילוסופית וההבנה.

קדמותו ונצחיותו

הבורא הוא "קדמון", במובן של קדימת קיומו בשרשרת המציאויות שמקיימות את הבריאה[4], ו"נצחי", משום שקיומו אינו תלוי כלל בזמן. הזמן הוא בריאה  שברא הבורא כדי לאפשר את הקיום האנושי, אך אינו תכונה החלה על הבורא האינסופי.

בריאה מתמדת - "המציא וממציא כל נמצא":

ה' "המציא" את הבריאה, כלומר ברא אותה, אך עדיין "ממציא" בבריאה מתמדת. העיקרון של ה"יחוד" דורש גם ש"כל מה שנמצא במציאות" יהיה תלוי ברצון הבורא, כך נדע שהעולם אינו מתקיים ללא רצון הבורא (כלומר העולם אינו קדמון אלא מחודש, ולא היה תמיד ואינו "מוכרח המציאות" אלא אפשרי המציאות) וכך כותב הרמח"ל ב"קל"ח פתחי חכמה":

"יחוד האין סוף ברוך הוא - שרק רצונו הוא הנמצא  ואין שום רצון אחר נמצא אלא ממנו, על כן הוא לבדו שולט ולא שום רצון אחר. ועל יסוד זה בנוי כל הבניין"[5].

"יחוד המציאות" מוליד את "יחוד השליטה", הבורא בורא את העולם ומנהיג אותו כל הזמן[6]. כלומר ע"פ הרמח"ל לא די בהבנה שהבורא הוא המצוי היחיד שמציאותו מוכרחת, אלא צריך גם להבין שהוא הרצון השולט בבריאה וכל המתרחש הוא בשליטתו הבלעדית ואין שום רצון אחר שולט.

אין אמיתת מציאותו מושגת לזולתו:

היות הבורא שלם, חסר גבול ואינסופי דורשת את המסקנה  הנגזרת,  שנברא סופי לא יוכל להשיגו (להבינו או לתפוס את גודל מציאותו). נברא מוגבל אינו יכול לתפוס את האינסופי היות ואין בעולמו של הנברא דוגמא להשוואה.

מצוי שלם:

אנו יודעים  שהבורא הוא "אינסוף" כלשון המקובלים  וממילא נגזר מכך שאין בו "חסרון" וגבול.

יש כאן שתי ידיעות : שלמותו והעדר החיסרון.  מושגים ותובנות פילוסופיות אלו מנוסחות אצל המקובלים בסגנון אחר.שלמותו - אין סוף שלפני הצמצום.

חסרון - המציאות מהצמצום ומטה.

"ואולם דברים אלה ידענום בקבלה מן האבות ומן הנביאים, והשיגום כל ישראל במעמד הר סיני ועמדו על אמיתותם בבירור, ולמדום לבניהם דור אחר דור כיום הזה, שכן ציום משה רבנו ע"ה מפי הגבורה, "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וגו' והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד ט).

אמנם גם מצד החקירה במופתים הלימודיים יאמתו כל העניינים האלה, ויוכרח היותם כן, מכוח הנמצאות ומשיגיהם אשר אנחנו רואים בעינינו על פי חכמת הטבע, ההנדסה, התכונה ושאר החכמות, שמהם תילקחנה הקדמות אמיתיות אשר יולד מהן בירור העניינים האמיתיים האלה. ואמנם לא נאריך עתה בזה, אלא נציע ההקדמות לאמיתם, ונסדר הדברים על בורים, כפי המסורת שבידינו והמפורסם בכל אומתנו".

קבלה  וחקירה:

קובע הרמח"ל שמקור ידיעותינו  על הבורא  כפולות : "קבלה" - מסורת מאבותינו והשגת כל ישראל את הדברים במעמד הר סיני, ו"חקירה". הרמח"ל ממקם את עצמו כמקובל פילוסופי הקובע שההבנה השכלית היא הבנה משלימה ונדרשת, וזאת בניגוד לשוללי החקירה הפילוסופית כר' נחמן ובעל התניא.

בדרך ה' הוא אינו מכריע בשאלת היחסים בין האמונה התמימה לחקירה, אך ב"דעת" תבונות" הוא קובע בראש הספר[7]שרמת האמונה היא הרמה הבסיסית הפשוטה, אלו דברים ש: "מאומתים לי באמונה אך לא מבוארים מן ההבנה והידיעה", ותפקידו של השכל  לענות לצימאון הנשמה החפצה בהבנה.

הבנת והשגת עיקרי האמונה עולה על אמונה ללא הבנה[8], וזאת הסיבה ש"בדעת תבונות" מתנהל דיאלוג בין השכל לנשמה. הנשמה שואלת והשכל משיב. זו תפיסה שאינה מדברת על מעלת האמונה התמימה כמו ב"כוזרי" לריה"ל[9], אלא על מעלת ההבנה בדומה לרמב"ם ורס"ג (ב"אמונות ודעות")[10].

החקירה במופתים הלימודיים:

אלו הן הראיות הפילוסופיות בהן השתמשו הוגי ימי הביניים.

"ג. עוד צריך שידע, שהמצוי הזה יתברך שמו, הנה מציאותו מציאות מוכרחת שאי אפשר העדרו כלל. 
ד. עוד צריך שידע, שמציאותו יתברך אינו תלוי בזולתו כלל, אלא מעצמו הוא מוכרח המציאות". 

הכרח מציאותו

הבורא הוא נצחי ואינו כפוף להגבלות הזמן, ולכן מציאותו מוכרחת מעצמה, כלומר קיומו תלוי בעצמו ולכן מציאותו אינה מותנת בשום תנאי, שכן אם היה תנאי מגביל למציאותו,  אז ביטול התנאי יכול היה לבטל את מציאות הבורא, וזה לא יעלה על הדעת משום שמציאותו מוכרחת כסיבה ראשונה לכל המצוי.

בלתי תלוי בזולתו:

הבורא ברא את שלשלת העולמות העליונים ומתוכם את עולמינו. מציאות החומר, מציאות המלאכים, הנשמות ומערכת הרע, הכל תלוי ברצונו יתברך, ולכן מלבד "יחוד מציאותו", דהיינו עובדת קיומו, יש גם "יחוד שליטתו" וכך כותב רמח"ל:

"על כן צריכה הידיעה הזאת, לדעת לבד מיחוד המציאות - גם יחוד השליטה"[11], כלומר תלות כל המציאות ברצונו החופשי של ה'[12].

"השם  אינו מורכב :

ה. וכן צריך שידע, שמציאותו יתברך מציאות פשוט בלי הרכבה וריבוי כלל, וכל השלמויות כולם נמצאים בו בדרך פשוט.

פירוש: כי הנה בנפש ימצאו כוחות רבים שונים, שכל אחד מהם גידרו בפני עצמו. דרך משל, הזיכרון כוח אחד, והרצון כוח אחר, והדמיון כוח אחר, ואין אחד מאלה נכנס בגדר חברו כלל. כי הנה גדר הזיכרון גדר אחד, וגדר הרצון גדר אחר, ואין הרצון נכנס בגדר הזיכרון ולא הזיכרון בגדר הרצון, וכן כולם.

אך האדון יתברך שמו איננו בעל כוחות שונים, אף על פי שבאמת יש בו עניינים שבנו הם שונים: כי הרי הוא רוצה והוא חכם והוא יכול והוא שלם בכל שלמות. אמנם אמיתת מציאותו הוא עניין אחד, שכולל באמיתתו וגידרו כל מה שהוא שלמות. ונמצא שיש בו כל השלמויות, לא כדבר נוסף על מהותו ואמיתת עניינו, אלא מצד אמיתת עניינו בעצמה שכוללת באמתה כל השלמויות, שאי אפשר לעניין ההוא מבלתי כל השלמויות מצד עצמו. 
והנה באמת הדרך הזה רחוק מאוד מהשגתנו וציורנו, וכמעט שאין לנו דרך לבארו ומלות לפרשו. כי אין ציורנו ודמיוננו תופס אלא עניינים מוגבלים בגבול הטבע הנברא ממנו יתברך, שזה מה שחושינו מרגישים ומביאים ציורו אל השכל, ובברואים הנה העניינים רבים ונפרדים.

מציאות ה' אינה מושגת

אולם כבר הקדמנו, שאמיתת מציאותו יתברך אינה מושגת, ואין להקיש ממה שרואים בברואים על הבורא יתברך, כי אין עניינם ומציאותם שווה כלל שנוכל לדין מזה על זה".

פשיטותו:

הביטוי "פשוט" קרוב לביטוי "מאוחד", או בדרך השלילה - חסר אבחנות, או "בלתי מתחלק", כלומר לא מורכב מחלקים[13].

חשיבות הבנה זו נובעת מהצורך לא להשליך על הבורא מהבנתנו המוגבלת הנוטה לתאר את הבורא ב"ציור". כל תיאור אנושי לבורא יהיה חסר, כי הגדרה טומנת בחובה הגבלה, שהיא החלת כללים על מציאות העומדת מעבר ליכולת השכל והדמיון האנושי להשיג[14]. זו הסיבה שהרמח"ל מציין ש"הדרך הזה רחוק מאוד מהשגתנו וציורינו וכמעט שאין לנו דרך לבארו ומילות לפרשו".

חווית המסתוריות של העמידה נוכח פני ה' מובעת כאן באיפוק רב.

הפער בין הבריאה והבורא לא ניתן לגישור בשל מוגבלות השכל ("השגתינו"), והדמיון ("ציורינו").

הרב קוק  מתמצת רעיון קרוב: "שורש האמונה הוא להביע בפנימיות הנשמה את גדולת אין סוף".[15]

"ה' משולל מכל חוקות הטבע - ולכן הוא הבורא.

אבל זה גם כן מן הדברים הנודעים בקבלה כמו שביארתי, ומאומתים בחקירה על פי הטבע עצמו בחוקותיו ומשפטיו, שאי אפשר על כל פנים שלא ימצא מצוי אחד –

משולל מכל הטבע חוקותיו וגבוליו, 
מכל העדר וחסרון, 
מכל ריבוי והרכבה, 
מכל יחס וערך, 
ומכל מקרי הברואים, 
- שיהיה הוא הסבה האמיתית לכל הנמצאות ולכל המתיילד בם, כי זולת זה, מציאות הנמצאות שאנו רואים והתמדתם, היה בלתי אפשרי".

משולל מכל חוקות הטבע:

האדם מתבונן בבריאה ומשיג את גודל גילוי הבורא שבה, ומיד שולל את ידיעתו  באומרו כי השגתו מוגבלת וסופית, וכך נוצר תהליך דיאלקטי של השגה נמוכה, שלילתה, ועליה להשגה גבוהה יותר.. זו תפיסת "התארים השליליים" של הרמח"ל, הדומה  באופייה  לתפיסת הרמב"ם[16], אך מנוסחת בניסוח קבלי.

משה ביקש לדעת את: "אמיתת המצאו כאשר היא", כלומר את ידיעת הבורא כמות שהוא, "והשיבו ברוך הוא שאין בדעת האדם החי...להשיג אמיתת דבר זה על בוריו".[17]

ניתן לדעת את ה' בידיעה שלילית, אני מבין ומציין את סופיות הבנתי כדי לאפשר את התפתחות ההבנה וגדילתה, תוך כדי שמירה על הפער וה"דלוג" שבין הבריאה והבורא[18].

ניסוח מפורט יותר בקל"ח: "האור משולל מכל מילה, שאי אפשר לדבר באורו, כי כיון שאין שום מילה ראויה להיאמר באין סוף ברוך הוא, על כן נזכירהו במה שנוכל, ונשלול ממנו מה שהיה נראה מתחייב בו המילה ההיא, שלפי האמת אינו מתחייב בו.. וזהו החילוק בין אין סוף לספירות".[19]

"יחודו :

ו. וממה שצריך שידע עוד, שהמצוי הזה, יתברך שמו, מוכרח שיהיה אחד ולא יותר.

פירוש: שאי אפשר שימצא מצויים רבים שמציאותם מוכרח מעצמו, אלא אחד בלבד צריך שימצא במציאות המוכרח והשלם הזה. ואם שימצאו נמצאים אחרים, לא ימצאו אלא מפני שהוא ימציאם ברצונו, ונמצאים כולם תלויים בו ולא מצויים מעצמם.

השורשים - ששה

ז. נמצא כלל הידיעות השורשיות האלה שש, והם:

אמיתת מציאותו יתברך, 
שלמותו, 
הכרח הימצאו, 
היותו בלתי נתלה בזולתו, 
פשטותו 
ויחודו".

יחודו:

הייחוד שני מובנים לו. הפירוש הפילוסופי הוא אחדות עם הבורא. אחדות זו היא החוייה וההשגה של הבורא.

הגותו של האדם בבורא מקרבת אותו אליו, עומק השגת הייחוד כרוך בהעמקה במושג האלוקי. זוהי התקרבות שיש לה מימד רגשי, שכלי ודבקותי על-שכלי[20].

הפירוש הקבלי ל"יחוד" שונה לחלוטין. המקובל מייחד ייחודים, כלומר הוגה בשמות ה' ומתבונן בקביעות ובדבקות בשמות שונים של הבורא.  השמות  הם הופעות שונות ומגוונות של הבורא בעולם הספירות, שהם המימדים הרוחניים שנתן הבורא לנו להשיג משלמותו בבריאה, שגם היא גילוי אלוקי. זו פעילות קבלית שיש בה מימד מיסטי עליון ויש בה פ??ן של עליה אל העולמות העליונים ותיקונם[21].

על עבודה זו נכתב "שער הייחודים" בספר "עץ חיים" והיא הוסברה בדרכו של הרב קוק ב"אורות הקודש" – בסדרת הקטעים "קשב היחודים"[22], והיא עניינם המרכזי של המקובלים בדרך להשגת רוח הקודש.

בעניין תפיסת הרב קוק את הייחודים נצטט מ"אורות הקודש"[23]:

"נגלה, נסתר ויחודים":

"שלושה מינים הם בתלמוד. נגלה, נסתר וייחודים.

הנגלה הוא עיקרו עבודת ההשתכלות וההופעה של השפעה שמיימית בלועה היא בתוכו.

הנסתר משמשים בו שני הכוחות בהשתתפות, הארת השכל וההשפעה השמיימית.

הייחודים הוא דרך לקבל את ההשפעה השמיימית, וההופעה השכלית כלולה היא בו".

לפי הסבר זה קיים במישור הנסתר שלב על-שכלי הנקרא - "הייחודים".

שלב זה הינו חופשי יותר בסגנונו. בשלב זה האדם נקרא "להיות מכין עצמו אל מידת הדממה, להקשיב את הקול ממרומים... ודבר השם יבוא אליו, ויום ליום יביע אומר".[24]

העיסוק בייחודים יוצר טיפוס אחר של מקובל הכולל ומחבר את כל הניגודים באישיותו ומאחד בעבודתו את כל המציאות:

"לכל אלה הפגעים שהעולם כולו ואנחנו בייחוד סובלים מהם, קרואים הצדיקים מייחדי הייחודים, השכליים והרצוניים, לתקן, לחבר ולמלאות שלום בעולם על ידי הטלת שלום בליבם פנימה.."[25]

עיסוק זה דורש הכנה מיוחדת ובעיקר: "תחיית הכוונה". המעשים הם "הופעות קטנות, ניצוצות זעירים, מהאבוקה הגדולה של הכוונה השלמה.".[26]

ידע רוחני המושג על ידי שפע הבא ממרום מושג "בבת אחת ללא יגיעה"[27], והוא דורש מהאדם לא רק לימוד תורת הסוד ועיסוק בספירות, אלא גם "קשב ההרגשות הסמויות "[28].

אלו הם "קולות הדממה של המיית הנשמות, גם בטרם יגלמו מהם מילים ואותיות" .[29]

לפי תפיסה זו לימוד תורת הסוד ברמתו העליונה - רמת הייחודים , דורש גם לימוד מבפנים מתוך "האני העצמי".

ההכרה העצמית מלמדת את האדם:

"התגלות האורה הפנימית"

"ההכרות הפנימיות שבנשמה הולכות ומתחזקות בקרבה. כשיפנו לפניה את הדרך מאבני המכשולים שהם המחשבות הרעות, המידות והמעשים המקולקלים... היא נמשכת אל חשקה העליון... והתנוצצות האורה העצמית התחילה לחיות את חייה כבקיעת השמש מן העננים" .[30]

על הידיעות הבאות "מבפנים" אין לשאול מנין הן:

"על הידיעות העליונות אין מקום לשאול מהיכן יודעים, כשמוצאים בקרב בנשמה רוח עליון ואוצר ידיעות מסודרות, מתאימות זו לזו, זהו העליון שבכל הבירורים ".[31]

כלומר, סגנון ההשגה העצמי, כולל ודאות פנימית המאשרת את עצמה בעצמה, ומוודאת את אמיתותה על ידי הקונסיסטנטיות שלה, כלומר על ידי ההיגיון הפנימי שלה ורוח הטהרה הבאה עם השגות אלו[32]. בתפיסה כזו ודאי יש מקום לחידוש, ורוח הדברים קשורה לאישיותו  הייחודית של המקובל, לגילויים הנוגעים לשורש נשמתו, לנשמות שעימן הוא קשור ו"להמיית הדממה שלהן" הוא קשוב.

הייחוד במשל ובנמשל:

בשפת הדימויים של האר"י הקדוש הייחוד הינו אור  נקודת המרכז שבאור אינסוף שהוא תענוגן של הנשמות, אך כיון שאין השגה בעצמות הבורא, אנו מתייחסים לנקודת המרכז שבאור אינסוף שבה מתחיל הצמצום[33] - שהוא ההכנה לבריאת העולם. ובלשון הרמח"ל בקל"ח: "בעניין המשכת הפעולה חוץ ממנו רצה האין סוף ברוך הוא ועזב את בלתי תכליתו, ולקח לו דרך  פעולה מוגבלת, וזה נקרא צמצום אין סוף ברוך הוא".

פירוש: בין כוחותיו האינסופיים של הבורא ישנו כוח אחד - "חק הטוב להיטיב", כלומר הכח לברוא נבראים שיקבלו טובו יתברך. לכן כתוב באר"י הקדוש שבאור אין סוף יש נקודה אמצעית ובה היה הצמצום. הנקודה האמצעית מסמלת את ההתכוונות בתוך המחשבה האלוקית לספירת המלכות המכונה "מלכות אין סוף", בדומה למחשבת המורה על יכולת התלמיד להכיל כמות מוגבלת של חוכמה, הבורא ית' מאפשר את הרעיון שיהיה עולם סופי ומסביב לנקודה זו יש אור אין סוף ללא כל הגבלה של סופיות.

ההשגה שגם "נקודה" זו  המכונה גם "שמו יתברך", רק נראית לעינינו  כמובחנת מאור א"ס, אך באמת היא מאוחדת עימו והיא "גילוי הייחוד" שהוא תכלית הבריאה, הוא "תענוגן של הנשמות" והוא "ההטבה השלמה".

הבנת וחווית הייחוד הם עיקר חידושו של הרמח"ל המתמקד בחיבור פרטי אורות המקובלים לחוויה אינטגרטיבית ואחדותית אחת שבה כל הפרטים מתאגדים לכלל אחד.

הרמח"ל זכה לגילויים שמיימים בעקבות ייחודיו אותם ייחד מימי נעוריו בקביעות, וכך הוא כותב למקובל חשוב בדורו:

"ביום ראש חודש סיון התפ"ז בהיותי מייחד יחוד אחד, נרדמתי ובהקיצי שמעתי קול אומר: "לגלאה נחיתנא רזין טמירין דמלכא קדישא". ומעט עמדתי מרעיד ואחר נתחזקתי, והקול לא פסק, ואמר סוד מה שאמר. ביום הב' בשעה ההיא השתדלתי להיות לבדי בחדר, וחזר הקול ואמר סוד אחר, עד שאחר כך ביום אחד גילה לי שהוא מגיד שלוח מן השמים ומסר לי ייחודים פרטיים לכוון בכל יום ואז יבוא. ואני לא רואה אותו, אלא שומע קולו מדבר מתוך פי..".[34]

אין סוף וספירות:

הסברנו את שש הידיעות השורשיות ואת הקשרים הפנימיים ביניהם. כללים אלו מסבירים יסודות בהבנת האלוקות ואת היחסים בין העצם לתארים כלומר בין אין סוף ברוך הוא לגילוייו בעולם.

גם ב"ספר הכללים"[35]  מבדיל הרמח"ל  הבדלה יסודית זו.

דרך הפעולה של האין סוף נקראת : "דרך כל יכולתו" והתגלותו המוגבלת לעיננו נקראת "ספירות" או "דרך ההדרגה".המישור הרוחני המפריד בין שני המימדים: אין סוף וספירות נקרא "צמצום"[36].

על ידי השגת הספירות בתוארי השלילה[37] אנו מתקרבים לאין סוף המתגלה בספירות באופן מצומצם ומודרג.

סיכום:

פרק זה אם כן, מהוה  סיכום ליסודות פילוסופיים מהגות ימי הביניים, אך גם ביאור "נגלה" לסוגיה קבלית הלקוחה מ"עץ חיים" לאר"י, ומביאורי הרמח"ל לקבלה.

גאונותו של הרמח"ל  מתגלה כאן במלוא תפארתה:

הוא יוצר טקסט קריא הרומז בלשונו ומרכיב הבנות מעולם הפילוסופיה היהודית ומעולם הקבלה, שוזרן יחד באופן הנראה רק במבט השני והשלישי, ומטיל אור חדש על שתיהן כאחת.

לאחר שהבנו את קשר הבריאה לבורא, עלינו לשאול מדוע הבורא בחר לפנות לברואיו? ובלשון אחרת: מהי תכלית וכוונת הבריאה? בנושא זה יעסוק הפרק הבא

[1] ספר המדע פ"א ה"א.

[2] בהלכות יסודי התורה הגדיר הרמב"ם את מצוות האמונה: "לידע שיש שם מצוי ראשון" אך בהקדמה לפרק חלק כתב: "היסוד הראשון להאמין מציאות הבורא יתברך".

[3] אמונה, רצון, תענוג – שייכים בייחוד לעבודת ספירת הכתר על פי החסידות.

[4] סיבת הסיבות שאין סיבה קודמת למציאותה – היה הווה ויהיה.

[5] קל"ח פתחי חכמה פתח א'.

[6] מהווה ומקיים מאין ליש בכל רגע ורגע ממש (בעל התניא).

[7] דעת תבונות עמ' א' הוצאת הרב פרידלנדר.

[8] דעת תבונות פיסקאות א-ו

[9] כוזרי מאמר ראשון בראשיתו, ובמאמר רביעי:"רב המרחק בין בעל הדת ובין המתפלסף..".ושם :"מה רב המרחק בין אלוקי אברהם ובין אלוקי אריסטו.."

[10] את עצם האמונה הפשוטה והתמימה לומדים מהאבות והאמהות ואעפי"כ יש הכרח ללמוד אמונה כ"ש: "דע את אלוקי אביך ועבדהו" – שכל מה שקשור לדעת דורש לימוד וחקירה.

[11] קל"ח פתח א.

[12] ובעיקר מערכת הרע שאף היא ברצונו ובשליטתו, שרוצה שיהיה כך עד תשלום תפקידה, וזה גילוי הייחוד ותענוגן של נשמות.

[13] פשוט במובן שקוף (ללא צבע) שכולל הכל ואין בו הבחן מדרגות.

[14] בבחינת "ליבא לפומא לא גליא".

[15] מידות הראי"ה-עמ' סה'.

[16] לתפיסת התארים השליליים של הרמב"ם עיין במורה נבוכים ח"א פרק נ'.

[17] משנה תורה,יסודי התורה פ"א ה"י.

[18] תכלית הידיעה היא שלא נדע... "אילו ידעתיו – הייתיו..."

[19] קל"ח פתח ה' ח"ב.

[20] קשורה עם המשכת וקירוב האלוקות לעולמו של האדם.

[21] קשורה עם העלאת האדם לעולמו של האלוקים.

[22] אוה"ק ח"א עמ' קטו' והלאה.

[23] שם עמ' קטו'.

[24] שם עמ' קטז'.

[25] שם עמ' קכא'.

[26]  שם עמ'  קכה'.

[27] שם עמ' קלז'.

[28] שם עמ' קכט'.

[29] שם עמ' קכט'.

[30] שם עמ' קלט'.

[31] שם עמ' רט'.

[32] תפיסת הודאות של הרב קוק דומה לזו המצויה אצל דקארט ומוסברת בהרחבה באורות הקודש חלק א' עמודים רג'- ריט'.

[33] שהיא "ההשערה לצמצם", כדברי הרבי הרש"ב ("בשעה שהקדימו" תרע"ב ח"א) שהרי במקום שאין קצוות ואין גבולות - אין אמצע, שהוא בעצמו סוג של גבול. אלא שהצמצום הראשון היה בהשוואה אחת בתמונת העיגול. כמו שהאמצע רחוק במידה שווה מההיקף, כך נוצר החלל הפנוי ללא הבחן מדרגות, ורק בצמצום השני -  בהמשכת אור אין סוף לתוך החלל הפנוי באופן של קו - נוצרה ההדרגה . כמו שהכל מתייחס אל האמצע כך ספירת המלכות היא תכלית הבריאה וראשית מחשבתה - שהכל פונים אליה – "כתר מלכות" – "סוף מעשה במחשבה תחילה".

[34] אגרות רמח"ל איגרת טו'.

[35] כללים מתוך ס' מלחמת משה עמ' שנב' :"שתי דרכים למחשבה העליונה:דרך כל יכולתו וההדרגה..".

[36] פעולה בדרך ההדרגה במקום וזמן – "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו".

[37]לעיון  בתפיסת תארי השלילה אצל רמח"ל עיין בדעת תבונות עמ' יט-כ.