הרב עודד דוד ,

מאמר פתיחה לספר "ריש מילין" לראי"ה

הקדמה

"המחשבות הקודמות לכל האותיות הן משוטטות בנו פנימה תדיר. אנחנו צריכים לחשוף את האומץ האמיתי שלנו, את צורת האריאליות הנשמתית שבקרבנו, כדי לעמוד תמיד על אופים של אותם הציורים הבלתי מצויירים, אותם התוארים העומדים למעלה מכל תואר, כדי שנכיר את הדר נשמתנו. ועל פי אותם הרעיונות העליונים יסתעפו אצלנו הסעיפים של המחשבות הפוריות המתגלמות באותיות. ובהיברא בנו האותיות, יתגלו הנקודות ממקור המחשבה הקודמת להם, והטעמים יתגוונו מאותו המקור העליון ששם שרויה היא המחשבה הקודמת המחשפת את האותיות, שהאותיות עצמם בניתוחם קיימים שם בצורה אידיאלית מיוחדה'. מתוך תביעה עליונה זו הרינו באים למדרש האותיות, שיביאנו להארת הנקודות, והטעמים, ותגיהם יזהירו לנו את אורותיהם.והתיבות והמאמרים הפסוקים,והספרים יפיצו עלינו את קרני הודם"

זהו המאמר הפותח את הספר.בדיונינו נתמקד במאמר זה המשמש כפתיחה וכקריאת כיוון לספר כולו.

נעבור להקדמות ולהגדרת היסודות הרוחניים של הספר ואז נשוב אל ביאור מאמר

הפתיחה. .

על הספר ריש מילין:

טנת"א.

הספר ריש מילין הינו ספר קבלי והגותי שנכתב ע"י הרב קוק כאשר שהה בלונדון בתחילת שנת תרע"ז 1917 .זהו ספר העוסק באחד מהמודלים הרוחניים שמציעה משנת האר"י: מודל הטנת"א קרי טעמים נקודות תגין ואותיות . המודל טנת"א שייך לקבלת האר"י ומקורו הוא הזוהר.

תוכן ומבנה הספר

לאחר הפתיחה הקצרה שציטטנו לעיל ,הרב עובר על כב' האותיות ומבאר את התובנות הגלומות בהן ואח"כ ממשיך אל האותיות הסופיות מנצפ"ך,התגין הנקודות והטעמים.לאחר הטעמים עוסק הרב בשורשים.

בהמשך הספר יש חלק נוסף:"הברקה".

ההברקה [1]- היא תקציר התובנות שמפורט בפרוש המורחב של הרב קוק לאותה אות.לפעמים נראה שהקטעים בהברקה נכתבו בזמן אחר מהקטעים המורחבים כי במקריםרבים יש בהם תובנות שאינן מצויות בפרוש המורחב.

תגין- עוסק באותיות הזקוקות לתיוג קרי: שעטנ"ז ג"ץ.

נקודות- הרב מסביר את משמעותם הרוחנית של עשרת הניקודים

טעמים- הרב מסביר את טעמם הרוחני של הטעמים לפי רשימת הטעמים האשכנזית המונה עשרים ושמונה טעמים.

שורשים- בשורשים מראה הרב את ההגיון הפנימי שבצרופים השונים:אא,אב,אג,אד וכו'

הוא מגיע בפרושו עד האות ד.הרעיון שלכל אות יש מפגש עם כל שאר האותיות האחרות מסתמך על רעיון "צרוף האותיות"[2] שמוזכר רבות בכתבי המקובלים.

בשל כובד המשימה ורוחב היריעה בספרינו זה לא נבאר את השורשים.

קיצור הרעיונות ב"אותיות"

בכל אות מציג הרב עניין מרכזי בעל ענפים וסעיפים שונים המסתעפים ממנו.ראיתי לנכון לתמצתם כאן.בכל אות ניסיתי לנסח כותרת הממצה את המסר המרכזי שעליו מדבר הרב קוק באותה אות:

האות א-קשב עצמי

ב- בניית גבולות וכלים

ג- אוטונומיה רוחנית ומודעות לשכר ועונש

ד- ענוה וחווית דלות

ה- נתינה

ו"ו – מניעת פזור והמשכה אל המעשה

ז- הזנה ולוחמה

ח- הכלת ניגודים

ט- טוב

י- אחדות וקשר למסתורין

כ- עשיה מדודה ומאוזנת

ל- לימוד ואנליזה

מ- זרימה שוטפת וכללית

נו"ן- פרטיות מפותחת

ס- יכולת לסמוך ולחיות בגבול.

ע- ראיה

פ- דיבור

צ- צדק והרמוניה

ק- חקיינות חיובית ושלילית

ר- נפרדות וניתוק רוחני

ש- קשר עם עולם חיצוני ועושר פנימי לעומת נזקים לחוץ.

ת- חיצוניות והסתכלות חיצונית.

קיצור רעיונות ה"תגין"

התגים מתארים את המעבר מעולמם הברור והמחוצן באופו יחסי של של האותיות לעולם המרחבי שמעליהן.התגים מייצגים את שאיפת התכונות המוגבלות לצאת מההגבלה ולהיצמד לעולם המרחבי.התגים עדין קשורים לאותיות אך מבטאים את שאיפת המוגבל להתקרב לבלתי מוגבל.

האותיות שיש בהן תגים הן:שעטנ"ז ג"ץ.

שין- מיתוק הדין.

עיין- מעבר מראיה אנושית דואלית לראיה אלוהית אחדותית.

טית- הטוז הגנוז המרומם.

נון- התקשרות הפרט בכלל ובכללי.

זיין- עולם הבא ,עולם הנצח שמזין את השאיפות של עולמנו העולם הזה.

גימל- גמול בלתי מוגבל העומד מעל הגמול המידתי.

צדיק- צדק וצדיקות שמיימיים.

קיצור הרעיונות שב:"ניקודים"

עשרת הניקודים הם כוחות משניים שנותנים גיוון לכוחות הראשיים יותר שב"אותיות".

זוהי רשימת הנושאים שבהם עוסקים הניקודים:

קמץ- סגירות האינסופי בפני ההבנה.

פתח- ראשית ההתגלות והפתיחות.

סגול- תכונתה הפנימית של כנסת ישראל – ה"סגולה" ותכונותיו ה"על" מודעות של היהודי.

חיריק- התנגשות "חורקת" בין שני ערכים.

שורוק- הסתעפות הפרטים מתוך הכלל ,ופריצה כלפי חוץ.

קובוץ- גילויים רוחניים.

חולם – חלומות ושאיפות "גבוהות" של האדם.

צירה- כח ה"ציור" של המדמה.

שווא- השקר והשוא הכוזב שבחיים החיצוניים.

קיצור הרעיונות שב"טעמים"

הטעמים הם החלק הפנימי והנשגב של ההויה ולכן הרב מתאר בביאורו לטעמים תחושות של נועם עליזות וחדוה.הטעמים קשורים ל"טוב" המוחלט לשירת המלאכים ולפעולה המיסטית של "העלאת הנשמות".

בקטעי ה"טעמים" משתפך הרב בהתלהבות רבת עוצמה. הוא מתאר חוויות שהן נשגבות מהחוויות של האדם הממוצע והן נחלת יחידי הסגולה.אלו הן חוויות של אחדות מעמיקה שבהן משתמש הרב במונחים קבליים כגון:כתר ו"עידון" תוך כדי שהוא מרמז על קשריו האישיים עם עולם המלאכים..

פשטא- עוסק בפשטות של "אור א"ס הפשוט" .

מונח זרקא- המנוחה רוחנית הזורקת ומעלה את האדם כלפי מעלה

מונח סגל- הקשר לסגולה וחווית איחוד הניגודים

מהפך פשטא- מורכבות ופשטות מנוגדים זל"ז.יתרון הפשטות על המורכבות.

זקף קטון- יופי שבדברים הקטנים

זקף גדול- יופי הדברים גדולים והנשמה החוברת לגודל האלוקי.

הרוך- מרכא

הטיפוח- טיפחא

פיזור שמחה לכל עבר- פזר

תלישה קטנה- חווית התלישה למהאינסופיות משמחת את האדם כי האינסוף מקיפו

תלישא גדולה- הנפרדות התלישא יוצרת געגוע והתרוממות

קדמא ואזלא-טיפוס כלפי מעלה

אזלא גרש- תנועה רוחנית חיובית מגרשת את הרע

גרשיים- גרוש כפול:גרוש הרע,וגרוש הכוחות החיוביים החלשים.

דרגא- התפתחות מודרגת

תביר- שבירת התחתוון ע"י העליון

יתיב- עולם התיקון המיושב

פסיק - הפסקה שמאפשרת התדשות.

סוף פסוק- פסיק מפריד בין טוב לרע,וסוף פסוק מעלה גם את הרע.

שלשלת- הקשר שבין הדברים

קרני פרה- חוזק ושפע

מרכא כפולה- ריכוך הטוב,וריכוך הרע ע"י סנגוריה

ירח בן יומו- אור עתידני חדש וטרי כירח בן יומו,מופיע בעולמינו.

אופי הפרשנויות של הרב קוק על הטנת"א.

פרשנותו של הרב כוללת דרכי פרשנות מסורתיים קבליים.

בכל אות מתעכב הרב על פרושה המילולי,והוא מביא שנים ואף שלושה כיווני פרשנות מילולית ומקשר את המילה לאיבר בגוף[3] או חפץ.לפעמים הוא מזכיר את פרושה הארמי[4].הוא מסביר את צורת האות ואת חלקיה השונים,ואף מתעכב מדי פעם על הפרוק של האות לאותיות[5](אלף היא אל"ף-למ"ד-פ"א וכדו'),פרוק כזה נקרא אצל המקובלים "מילוי".

באותיות רבות מתייחס הרב לאות כסמל ויזואלי.לדוגמא:האל"ף היא שור,הבית היא כבית מגורים ,הגימל דומה לגמל,הו"ו הוא קרס והזי"ן היא כלי לוחמה,הנו"ן היא בצורת דג,והסמ"ך כגבול הסוגר מסביב וסומך,והעי"ן היא בצורת עין.[6]

לפעמים מיקום האות אחרי אות אחרת משפיעה על פירושה,ובמקרים לא רבים הוא דורש גם דרשה מספרית.[7]

הדרשות מסתמכות על מאמרי חז"ל,פסוקי תנ"ך,פסקי הלכות,מורת סופרי הסת"ם,ומציינות תכונות בעלי חיים,וסמלים מורכבים נוספים.

השימוש ברעיונות הוא עשיר.לפעמים הרב הולך בדרך המקובלת לתפוס ת המושג הנידון ולפעמים בדרכים מקוריות.

הרב משלב קבלה,פילוסופיה,הלכה ומדרש והוא צורפם יחדיו למסכת רעיונית מורכבת ועשירה.

העקרונות המנחים של פרשנות האותיות חוזרים על עצמם גם בנקודות,תגים וטעמים.

הביטוי ריש מילין

הביטוי ריש מילין מובא מספר דניאל [8] פרושו ראש המילים ויכול להתקשר למושג הקבלי "רישא" שמבטא את שורש הדבר ונקודת ההתחלה של האותיות.הוא יכול גם להתפרש כמילת פתיחה כלומר ראש ותחילת הנאום או הדברים הנאמרים.

תמציות

זהו ספר סבוך ומורכב בכולל בתוכו תקצירים ותמציות של תובנות רוחניות מקוריות.

סגנונו של הספר דומה באופן כללי לשאר כתבי הרב אך יש בו דחיסות רעיונית שאינה מצויה בכתבים אחרים.המשפטים מורכבים יותר והתובנות מוסברות באופן חלקי ומרומז.

התמצות מעיד על גובהם של הרעיונות.כידוע נהגו המקובלים לתמצת את הרעיונות הנשגבים ביותר באופן שאינו מובן לתלמידים בינוניים והוא נועד לעיני בני העליה היחידים.כך תמצת רשב"י את תורתו באידרא רבה ובאידרא זוטא וכך עשה הרב כנראה בריש מילין.בספר זה מקצר הרב בביאור ומשאיר את הרמזים לפענוחם של בני העלייה היחידים שיבינום בעתיד.

לדעתי תמציתיות השגת והצגת הדברים אינה רק עובדה ספרותית טכנית אלא היא מהותית.בחסידות מוסבר שתובנות מדרגת "חכמה" הן מגיעות בבת אחת ולא בשלבים והן מרוכזות כ"נקודה" וכטיפת טל.ריכוזן נובע מכך שהן מופיעות באופן מיסטי מתוך השורש הבלתי נראה ה"אין" של ספירת הכתר.הן בבחינת מעיין ולא בבחינת "בריכה".

את הגילויים מקבלים על ידי תפילה והתבוננות מדיטטיבית קבלית.

התבוננות כזו מדורגת אצל הרב כלמידה מבפנים שכולה על שכלית היא מתנת שמים והיא נקריאת "יחודים". בתוך היחודים יש תובנות שכליות והן "בלועות" בתוך המימד העל שכלי אך זהו גילוי מהעל מודע המנביע את אורותיו אל המודע.[9]

בענין הגילוי "בבת אחת" כהמשך לדרך החסידות קובע הרב ש" אין האמת מתגלה לאדם קטעים קטעים, אלא על ידי הופעה כללית בבת אחת. וכל טורח הלימוד, של הקטעים, הוא בא להכשיר את האדם להופעה כללית זו.".[10]

גם באורות התשובה מדבר הרב על "תשובה פתאומית"[11] המקבילה לגילוי בבת אחת.[12]

קבלת המאה העשרים-אימננטיות ומערביות.

קבלת המאה העשרים שהרב קוק הוא אחד מנציגה המרכזיים שונה בכמה מובנים מקבלת ימי הביניים.היא יותר אימננטית ולכן היא נוטה להתמקד בכיוונים היסטוריוסופיים[13] או פסיכולוגיים[14].עובדה זו יכולה לשמש הסבר לעיסוקו של ה"ריש מילין" באדם ובשורשיו בעולמות שמעליו.ריש מילין הוא ספר פסיכולגי קבלי והגותי ואינו עוסק בעולם האלוקות ופרצופי ה"אצילות" שהוא העיסוק המסורתי של קבלת האר"י .כאן מושגי הקבלה מקבלים פרשנות פילוסופית,מוסרית ,המתאימים לצורת החשיבה של "הדור" קרי החשיבה המערבית.בדומה לבעל הסולם שהסביר את עצמו במונחים של ההגות החילונית של דורו גם הרב מבאר יסודות רוחניים מסטיים בשפה מערבית עכשווית.

אצל הרב קוק תורת היש ותורת ההכרה המיסטית מוסברת ומונגשת לאדם המערבי המודרני בבהירות יחסית שאינה דומה לסגנון הפנים תורני של האר"י והרמ"ק שלא נזקקו לסגנונות הסברה כאלה בדורם שקדם להשכלה ולחילון.אמנם הריש מילין הינו ספר קשה מאוד ומתומצת אך רעיונותיו מתאימים למאפיינים הנ"ל כלומר לאימננטיות ולמערביות.

שפת הנמשל- ללא פרטים טכניים

הרב משתמש בשפה עכשווית וממעט מאוד בשימוש במונחים קבליים .זו לא שפת הרז שהיא שפת "המשל" של האר"י והזוהר אלא שפת הענפים שהיא שפת ה"נמשל".

אין בקבלת הרב בכלל והריש מילין בפרט שפה טכנית בכלל. בדרך כלל הרב ממעט להשתמש במונחים קבליים.גם בקטעים בולטים המהווים פרשנות לסוגיות קבליות בספר אורות הקודש ממעט הרב להשתמש במונחי הקבלה והוא מתרגם את הגותו בתחומים אלו לשפת סופרי דורו המעורפלת והשירית ולשפה הגותית ופילוסופית שאינה מופיעה כקבלית דווקא .עיקרון זה נכון גם בספר ריש מילין. עובדה זו שמה את הרב במקום של פרשן קבלה .הדגש כאן על הפרשנות ולא על המינוחים הקבליים. כאמור לעיל זוהי תכונה נוספת של קבלת המאה עשרים המרבה לתרגם ולפרש מונחים טכניים בכיוונים הסטוריים מוסריים או פסיכולוגיים.גם הרמח"ל שבעקבותיו פוסע הרב מרחיב בפרושיו המלמדים כיצד לעבור משפת "המשל" כלומר השפה הטכנית של הקבלה שעוסקת בספירות ותיאורי עולמות לשפת "הנמשל" העוסקת במושגים פילוסופיים היסטוריים ונפשיים.מבחינה זו הרמח"ל הוא חלוץ ההולך לפני המחנה.אחריו המשיכה החסידות בכיוון הנפשי,המוסר בכיוון המוסרי והרב אשלג בכיוון המוסרי סוציאלי וכו'.

הספר ריש מילין הוא שילוב של מסורתיות קבלית עם כוח חידוש גדול ויצירתיות נדירה.

ערכים אוניברסליים

בהתאם לשיטתו הכוללת בצד היחוד היהודי גם מימדים אוניברסאליים ,הרב מדבר על כמה יסודות אוניברסליים בריש מילין.

הרב עוסק בצדק החברתי[15],בפלוסופיה של המלחמה[16],בהרמוניה,ביחסי הכלל והפרט[17],במודעות לחיי הכלכלה[18], בחשיבות הקשר לחיים ולטבע,אותנטיות,קשב פנימי[19],יחס לאור ולחושך רוחני ועוד.כל אלו הם ערכים המובנים לאדם בן זמננו ואינם מטרידים את אלו שאינם חשופים למציאות המתחדשת בזמננו קרי החרדים.

תורת מידות חדשה

תורת המידות של הרב קרויה באורות הקודש "מוסר הקודש" ובה מאפיינים של זהות יהודית מתחדשת. תורת המידות של הריש מילין דומה כמובן לזו הנידונה בשאר ספרי הרב.חלק מהאלמנטים בריש מילין הם מסורתים לדוגמא העיסוק בענווה בדבקות ובהסתכלות חיובית,וחלק מהמושגים הוא חדש ומחודש.להלן אביא רשימה של נושאים שנידונים בריש מילין,רשימה זו מעידה על עצמה.היא מגדירה נתיבים חדשים לתיקון עצמי,משנה את תורת המידות ואת יעדיה של עבודת האלוקים באופן משמעותי.

הנושאים הם:

העיסוק בבנית גבולות,בהשגה הרוחנית ,ב"טוב",ברמות השונות של הלימוד(לימוד מבפנים ולימוד מבחוץ),הקשב לעצמי ,מודעות ופיתוח הדיבור,החיקוי דרך הרגלים ויחסו למקוריות,כוח צמיחה וחשיבות ההתחדשות,חשיבות האיזון והמידתיות,אינטגרציה של כוחות נפש,שירה והשראה,הצורך של האדם באוטונומיה ונפרדות,,(מקום לאדם עצמאות מחשבתית וחופש, וכו'),שילוב עשיה עם הגות ורוחניות.הסתכלות חיובית ואופטימית.עונג ושמחה,דבקות בבורא,הכלת הזולת,נתינה,חיבור לעצמי ולכלל,שלום פנימי ועוד.

רשימה זו מעידה על עצמה.

זו תורת מידות מודרנית השונה מאוד מספרי המוסר הקלאסיים כגון אורחות צדיקים וכדו' היא אפילו שונה מה"מסילת ישרים" שמשתמש בסולם מידות חזל"י- סולמו של פנחס בן יאיר[20].מוסרו של הרב הוא מוסר המבוסס על תורת הסוד שהדגישים שלו מתאימים ל"שפת הדור" ולתודעתו .הם מערביים מאוד ,מותאמים לזמן כתיבתם ומתייחסים לאקוטאליה רוחנית.

קבלה אישית

הרב חוזר אינספור פעמים על העיקרון שלכל צדיק עדן משלו .לפי גישתו תובנות הקבלה קשורות לאישיות המקובלואין להפריד בין ההגות להוגה אותה.נראה שסולם הערכים שמתווה הרב הוא סולמו האישי.בניגוד לכתבי האר"י שהם בלתי אישיים בעליל כתבי הרב כוללים עולמות מעולמותיו הפרטיים של הרב.זוהי א"כ קבלה בעלת מאפיינים אישיים מאוד בולטים.ניתן לומר שמידותיו האישיות של הרב קוק הן יסוד דעותיו.

כאמור הרב קוק מרבה לדבר על כך שלכל צדיק יש צורת הסתכלות והשגה היחודית לו והוא מבהיר שפרוש האותיות ב"ריש מילין" הוא התגלות היחודית לו שהוא קורא לה באופן אינטימי "אותיותי" . אלו הן תובנות קבליות וגילויים רוחניים אישיים ששייכים באופן שורשי ומובהק לנשמת הרב קוק וליחודיותו ההגותית.

מקורותיו של הריש מילין בקבלה

האר"י לא פירט במשנתו את המשמעות הספציפית של כל אות ניקוד וטעם והוא הסתפק בהגדרות כלליות.הרמ"ק בספרו פרדס רימונים אמנם הביא שלל פרושים אפשריים לכל אחד מהנ"ל אך גם הוא לא בנה מערכת עקיבה לוגית ובעלת הגיון פנימי רציף אלא ליקט את המסורות השונות והביאם כמכלולי אפשרויות.מבחינה זו ספרו של הרב קוק המסביר באופן שיטתי את כל הטנת"א מהוה חידוש פרשני וקבלי יחודי חסר תקדים.בהמשך נראה שלרוב רעיונותיו ישנן מקורות מסורתיים והוא מסתמך מבחינה קבלית בעיקר על הזוהר,ספר התמונה ועל הרמ"ק וכמובן מחז"ל,אך היסודות שהוא שואב מהם עוברים שינויי פרשנות והן מקבלים הארה מיוחדת הטבולה בסגנונו ההגותי האישי של הרב קוק.נראה שהרב קוק מכיר היטב את כל המקורות והוא משתמש בהן כדרכו באופן יצירתי מקורי וחופשי.הספר עוסק בהתפתחות האישית ובפרט וכמעט שאינו נוגע בנושאים לאומיים.

שיטתיות חלקית.

האם הרב קוק שאף להציג בריש מילין משנה שיטתית לגמרי המתארת את הטנת"א במבנה שיטתי?העיון בספר מראה שיש כאן שיטה,אך היא מסתפקת בקוים כלליים ואינה דורשת סדר חמור.

לגבי הדרישה לסדר רעיוני אנו מבחינים בין המקובלים בגישות שונות.ב"עץ חיים" ספרו של ר"ח ויטאל שכתבו בשם האר"י יש שיטתיות עקיבה וסדורה.אלפי האורות הקטנים מצטרפים יחדיו למבנה גדול אחד רב חלקים ומלוכד.

לעומתו הרמ"ק מציע כמה פרושים לכל אלמנט והוא משאיר במקרים רבים את הדברים פתוחים.קוי היסוד של שיטתו ברורים אך בתחום הטנת"א הוא מעלה כמה אפשרויות לכל אות ניקוד טעם או תג.הרמ"ק דוחה את הרעיון של אחד המקובלים שהאותיות כולן הן רצף רעיוני הנע מהחסד לדין:

" ובאותיות בכלל אמרו המפרשים שיש קצתם דין וקצתם רחמים וקצתם בינוניים. כלל בתורה האלהית כי א"ב ג"ד ה"ו הם רחמים גמורים, ז' ח' ט' י' רחמים סתם, כ"ל מ"ן ס"ע הן מזוגים מדין ורחמים, פ"צ ק"ר ש"ת הן דין גמור. וכשתרצה לחבר שמות ותפלות ומלות לפי הפעולה אשר תרצה תעשה הרכבה בענין השמות המורות לפעולה אם לרחמים אם לדין. לרחמים יהיו רובם מהרחמים, ואם דין יהיו רובם מהדין, וכן בשאר עכ"ל. ודבריהם נעלמים כי אין אנו רואים שיהיו הדברים צודקים לפי מציאות האותיות."[21]

הריש מילין דומה יותר מבחינה זו לרמ"ק ואכן אנו מראים בפרושי האותיות שהרמ"ק וספר התמונה הם מקורות מרכזיים ביותר לשיטת הרב בריש מילין.בהתאם למגמה זו המסתפקת בגושי שיטיות ואינה דורשת קו רצוף והחלטי של הקשרי נוכל להבין את הריש מילין.

כשאנו מנסים להבין את הרצף הרעיוני של הספר,האותיות א-ב-ג-ד נראות כרצף רעיוני אחד,יתכן אפילו שניתן לקשור את הדברים עד האות חי"ת.האותיות טי"ת ויו"ד לא נראות כהמשך רעיוני לרצף שקדם להם והן נראות כיחידה נפרדת..האותיות כ"ף ולמ"ד אינן רצף רעיוני, ולעומתן הסמ"ך והעי"ן קשורות.

הפ"ה יכול לשמש כסיום והחצנה של קודמיו,והקו"ף והריש מהוים רצף רעיוני אחד.

מופיעה כאן בברור שיטתיות חלקית.

לעומת החלקיות מופיע גם שיטתיות.ישנן אותיות שביאורן חוזר כמה פעמים בריש מילין.ביניהן ניתן למצוא את הזי"ן,היו"ד,הבי"ת הכ"ף ו"ו ועוד.אלה הן אותיות שמתפקדות גם כאותיות עצמאיות וגם כחלק מאותיות אחרות.העובדה שהפרשנות על האותיות הללו חוזרת על עצמה בהקשרים שונים מחזקת את ההבנה שישנה כאן שיטתיות.

למרות חלקיות השיטה יש לה שתי יתרונות.האר"י לא פירט במודל הטנת"א את המשמעות של כל אלמנט בנפרד אלא הסתפק בקוים הכלליים .מבחינה זו יש יתרון גדול לשיטת הרב קוק.

הרמ"ק הציג ביאורים מפורטים מאוד אך הוא ניגש אליהם בגישה מתארת ואנציקלופדית שאינה מציגה מבנה אחד אלא מלקטת מסורות שונות ודנה בהן,ולכן גם עליו יש לרב קוק יתרון שכן הרב קוק נותן בכל אות פרוש אחד בעל הגיון פנימי רציף מלוכד ומגובש.

ניתן לנסות להגדיר ולומר שהספר ריש מילין בנוי מבחינה קבלית בשיטת הרמז כלומר באסוציאציות המהוות עמוד שידרה רעיוני.באופן כללי ההגיון של תורת הסוד הוא "ממוצע" בין הגיון סדור שכלי הקשור לתחום הלוגי לבין העולם האי רציונאלי שבו בדומה לעולם החלומות קשה למצוא קשרים בין דבר לחבירו.הספר מוסר מסר חשוב שהוא נכון לגבי כל שיטתו של הרב קוק: אין לחפש שיטתיות יתר על המידה,די לנו בקשר האסוציאטיבי שמתאים לשיטת הרמז,ואינו דוחק את הסדר יתר על המידה.הסדר פוגם לפעמים בגדלות ובעמקות הדברים.

מעמד הרוחני של הספר:

באגרת לבנו מרן הרצי"ה על הספר "ריש מילין" כותב הרב:

"שאין יכולת לשום שכל אנושי לסקור את חביון קודשם (של האותיות והתגין) זולת קדישי עליונים שאור ה' הופיע עליהם הגבה למעלה למעלה מכל שרעפי לבב אנוש" ברור מכאן שיחסו של הרב לספר הוא ייחודי והוא רואה אותו כאור אלוקי שהופיע עליו ממרום וכגילוי אלוקי "הגבוה למעלה למעלה מכל שרעפי לבב אנוש".

חשיבותו העצומה של הספר מתבטאת בכך שהרב קובע ש:

"אפילו הלשון החתום בו יש בו גם כן סגולה להאיר אור עליון על כל המשננו כי מתנת חינם חנני בו ה' מאוצרו הטוב ..אף על פי שאין כדאי ומה גדלו חסדי השם."

הרב נותן לספרו מעמד שניתן לפי מיטב ידיעתי רק לספר הזוהר שקריאה בו אף ללא הבנה מועילה לדעת המקובלים לקדושת הנשמה.קדושה זו נובעת מהיותי גילוי שמיימי.

לפי הגדרתו באיגרת לרצ"י זהו "קונטרס קטן שרשמתי בו רעיונות שיריים רזיים ,תכונת האותיות,התגין הנקודות והטעמים".

ספר זה עדין מונח בקרן זוית ואינו נלמד בישיבות תלמידי הרב קוק והוא משמש כמין סגולה להגנה בשעת מלחמה או צרה.

המניע לכתיבת הספר:

הרב כתב את הספר בתקופת מהומה עולמית- מלחמת העולם הראשונה בהיותו מצוי בסביבה מלחמתית ומתוחה...ובגלות.

בקטע זה מבטא את הרב את הקשר בין מיקומו הגיאוגרפי קרי בגלות לונדון לבין עיסוקו הרוחני ברזים עליונים:

"כשהעולם הולך במהלכו הרגיל, כשאין פרעות ומהומות בחיים, יכול גם הרעיון האצילי של האדם לקחת את פרנסתו מההסתכלות בתנועות החיים, מחיי החברה ומהתורות האגודות בהם, שהוא כל התוכן של כל חכמה וכשרון נגלה, ומובטח הוא שמתוך הרכוש הזה יתעשר עושר פנימי. לא כן הדבר בזמן שהחיים נופלים הם במהמורות המלאות מחשכי רשע ותוהו, אז העולם הגלוי מתנודד, סדריו מתערבבים, ואם יהיה האדם יונק את לשד חייו הרוחניים רק מהצד הגלוי שבאוצר הרוח, דלדול נורא מוכן לבא עליו ולשדוד ממנו את כל עמדת תומתו, ואז כדי להחזיק את המעמד יבא התור של הצמאון הבוער אל התוכן הנעלם, אל הסקירות הפנימיות שהן מתנשאות מעל לשטח הגלוי שבחיים שבהן לא נגעה יד המהומה העולמית, וממקור חיים זה ילך האדם וישאב מים בששון להרטיב את העצמות היבשות של העולם הרוחני הגלוי שנשאר במצב כ"כ נדהם מפני תגרת יד החיים אשר נתבלבלו. ומטעם זה עצמו בא הלחץ לכותב הטורים הללו לרשום את רשמי המחשבה אשר למדרש האותיות וכו' דוקא בזמן הזה."

התרופפות סדר החיים התקין גרמה לו לעלות אל "התוכן הנעלם" ואל "הסקירות הפנימיות".העיסוק בתורת הסוד מתאים לתקופת המלחמה הסוערת ומהוה גורם המחייה את המציאות ו"מרטיב" את העצמות היבשות של העולם בתקופה כזו.

הרב מודה ש:

"מטעם זה עצמו בא הלחץ לכותב הטורים הללו לרשום את רשמי המחשבה אשר למדרש האותיות וכו' דווקא בזמן הזה."

כתיבת הספר משמשת לרב מקור מנוחה פנימית אך היא גם פעולה רוחנית המשפיעה על המציאות.המנוחה הפנימית אליה שואף הרב אינה רק מרגיעה

"מציאותה של המנוחה הרוחנית, התקלטות פנימית בחזיונות רצויים ומקובלים, שההרגשה העדונית היא מתאחזת בהם בצורה בסיסית, לא היתה ונבראה למען יקסם המשיג, האדם, העולם, העולמים, והחילות המרומיים בחבלי הסיפוק והריצוי, לבחור לשבות מעבודה הרוחנית המתעלה"

אלא היא הכנה רוחנית לתקופה שאחרי המלחמה:

" אך לזאת נועדה היא מנוחה ענוגה זו, מנוחת קודש וטוהר עליון, למען האצר בקרבה שפעת חיים ומרץ מופלג להניע בבא עת היצירה, בהפעם הרוח לחולל מפלאות פליאיות, תנועה רוממה"

עתה עלינו להבין מדוע רואה הרב קוק לנכון דווקא לעסוק באותיות?מהו המסר של האותיות ובכלל של הטנת"א?

התשובה ברורה.האותיות הן התגלות האישית של עולם המסתורין הפונה אל היחיד המתעלה ולמוד דרכיהם וסודותיהם הוא הפעילות הרזית.העיסוק בטנת"א חושף את "האריאליות הנשמתית" שבאדם.מעבר לצורך הקונקרטי של יצירת תיקון רוחני אישי וקולקטיבי בזמן מלחמה מגלה הרב בספרו ריש מילין סודות מעולמו הקבלי ורמזים מהדרך שבה האור מתגלה אליו.

תובנות משלימות באורות הקודש .

הקטע הפותח של הספר עוסק ביחס שבין המחשבה לדיבור.

סידרת קטעים מאורות הקודש ח"ב העוסקת בהרחבה בנושאים אלה,יכולה לחבר אותנו לפתיחה של ריש מילין ולהבהיר את מושגיו של הרב קוק בסוגיה זו.

תובנות הבסיס המקבילות לקטע הפתיחה לספר ריש מילין מנוסחות יפה ובאופן מפורט יותר באורות הקודש ח"ב.

הקשב לגילוי האישי

סידרת הקטעים המאורגנת תחת הכותרת "החיות האלוקית העולמית" כוללת הדרכות ותובנות כיצד לפתח את הקשב הרוחני.קשב זה הוא הקשר של האדם לאלוקות השורה בעולם האצילות. עם ההתמדה בקשב האדם מתמלא בשפע הנוזל אליו ממרום והוא מוצא בקרבו גילויים רוחניים אישיים וייחודיים לו.בתחילה הקשב הוא כללי ועם הזמן הוא מתפרט ומקבל צורה מסודרת הניתנת להבנה וביטוי.כל הניתן לתפיסה הינו ביטוי חיצוני של מציאות קיימת שאיננה ניתנת לתפיסה מלאה בשל דחיסותה וגובהה הרוחני הנשגב.

זהו "חביון" שאינו ניתן לתפיסה ורק יחידי הסגולה נחשפים אליו באמצעות גילויים של רוח הקודש. גילוי זה הוא מהות העבודה הרוחנית והוא מהות הקיום הרוחני האישי של הרב קוק.עולמות אלו שותקים בדרך כלל אך כך יפה ונאה להם שכן הם עומדים מעל הדיבור:

"השתיקה נתבעת בעומק הנשמה, מכל אשר הגיגים עליונים, שבעצמם עומדים הם ממעל לחוג המבטא של האדם, הנם קבועים בתוכיותו".

הקשב מקשר את האדם לעולמות ואט אט הוא מתוודע אליהם.

שמות הקטעים בחלק זה של אורות הקודש מדברים בעד עצמם:

שפע החיים,ההקשבה העליונה,הקשבת שפע התעלומה,חיי האותיות,אותיות רוחניות,

ו.. המעיין המילולי.הקטעים מתארים את התנועה של השפע מהקשב הכללי אל האותיות הדיבוריות הפרטיות והמפורטות.זו התנועה מהחבוי הקדום אל הגלוי המאוחר ומהשתיקה אל הדיבור.

קיומו של עולם על מודע או "אני מוחלט" המהווה מקור לעולם הגלוי הינו תובנת היסוד של תורת הסוד הרואה את עולם הנסתר כעולם האידיאלי ואת עולם הנגלה כביטויו. תפיסות האידיאליזם של הניאו קאנטיאנים פיכטה ושלינג גם הן מניחות קיום על מודע היוצר את עולמינו הגלוי ויש הטוענים שהרב הושפע מהן.[22]במסגרת זאת אנו נדון יותר בהיבט הקבלי של הספר ופחות בהיבטיו הפילוסופיים.

"ההקשבה העליונה":

"הגלים העליונים פועלים על נשמתנו בלא הרף. תנועות הרוח הפנימיות שלנו הרי הן תוצאות מאותן ההמיות שהכנור הנשמתי שלנו הומה מתוך הקשבותיו שהוא מקשיב את הד קול האצילות העליונה. אף על פי שלא נדע עד מה, ואין בידינו לא לפרט, וקל וחומר לסכם, ולא להקציב את הענינים, שההמולה העליונה עסוקה בהם, בכל זאת הננו מקשיבים הקשבה כללית, קול דברים אנו שומעים. אף על פי שאיננו מאזינים חתוכי אותיות, ופירודי מלים, כל עמלנו התורני והמדעי הוא רק לברר מאותו הקול העליון. שהולם תמיד באזננו הפנימית, כמה שאפשר, ברורי דברים, למען נוכל להציגם לפנינו ולפני זולתנו, בצורה המביאה לידי מעשה, ולידי עיון מסודר ומעורך כראוי." [23]

השכינה – מלכות דאצילות היא נשמת העולם.האדם מושפע מהתנועתיות של אור ה"סובב" את תוך ה"ממלא".אורות עולים ויורדים ללא הרף והאדם נע בתוך הגלים הללו של הארות האלוקות.

"הגלים העליונים פועלים על נשמתינו בלא הרף".

אין האדם יודע בדיוק מהו תוכנן של התנועות הללו:

"אין בידינו לא לפרט וקל וחומר לסכם ולא להקציב את העניינים שההמולה העליונה עסוקה בהם ", ולכן אנו חייבים להסתפק ב" הקשבה כללית".

" הננו מקשיבים הקשבה כללית.קול דברים אנו שומעים".

כלומר הרב מחנך את המתלמד בעבודה פנימית להיות מודע לתנועתיות הגלית של העליונים ולזהות את המודעות להם כ"הקשבה כללית".

תנועות הרוח שלנו מצבי העליה והירידה השמחה והצער ,הבהירות והעמימות וכו' הן מושפעות מהגלים הרוחניים:

"תנועות הרוח הפנימיות שלנו הרי הן תוצאות מאותן ההמיות שהכינור הנשמתי שלנו הומה,מתוך הקשבותיו שהוא מקשיב את קול האצילות העליונה"

שימושו של הרב במינוח קבלי מבהיר את כוונתו.

כלומר,במסגרת החלוקה של האישיות לנרן" ח"י.הרוח המקבילה לעולם היצירה,מושפעת מהנשמה המקבילה לעולם הבריאה,ושם היא שומעת הדים מההתרחשויות שבאצילות (בדרגת חיה)..

תפקידנו הוא לא להשאיר את הקשב ברמה כללית אלא לנסות לבררו ע"י השגה והבנה רוחנית כדי ש:

"נוכל להציגם לפנינו ולפני זולתנו בצורה המביאה לידי מעשה".

הקשב מתחדד והולך ומביא ידי דיבור.

כאשר הלומד התפתח והגיע ליכולת לדבר על הנקשב אז :

"המושגים העליונים מתלבשים בהגיונות קצובים ובאותיות דיבוריות"

כלומר הם מקבלים צורה חיצונית הניתנת להעברה לזולת ולתפיסה אישית ברורה

בבחינת "שפה ברורה"..

כדי לקבל מאורם של המושגים התפיסות שלנו את הנשגב ודיבוריהם יש צורך לגשת אליהם בצורה מיוחדת.יש להתייחס אליהם לא כאל הגיונות ארציים רגילים אלא כאל

"נשמה תוכית לבושה בגוף חי ופועל ..נושא קדוש שיש בו כוח אלוהי להחיות וליצור יצירות ועולמים "

כלומר יש לתפוס את הסוד כמציאות חיה הנובעת מהעולם האלוקי ולא רק כנושא עיוני.

הניגש אל התורה ביחס ארצי לא יתפוס את מימדיה המעודנים והדקים יותר.תפיסת הטנת"א מקדמת אותה לעבר הבנה רוחנית פנימית של מהות התורה ומהות הקיום.

"חיי האותיות":

"כשהמושגים העליונים מתלבשים בהגיונות קצובים ובאותיות דבוריות, אנו רואים בהם מקצת הנשמה התוכית לבושה בגוף חי ופועל, שכל מי שמתדבק בהצד החיי של התוכן מקבל הוא שפעת חיים אפילו על ידי המגע הרוחני שלו עם האותיות והדבורים בעצמם בצורתם הקצובה. ומי שהוא מסתכל רק על הערך התמונתי שבהנוסח, המורכב בעיניו מחומר ורוח, שכל אחד מהם הוא עומד בפני עצמו, לא די שישפל שפלות חומרית אם הוא מקשר את נפשיותו בהאותיות לבדן, אלא שגם ברצותו לקשר את עצמיותו בהרוח המחיה את התוכן. לא ישפיע הרוח עליו שפעת חיים, מפני שהוא מכיר אותו בצורה כזאת שאין בה כח להחיות את אחרים, וכיון שאינו יכול להחיות לפי השקפתו את גופו, כלומד את אותיותיו וקצבת הגיונו הדבוריים, קל וחומר שלא יוכל להחיות את אחרים. על כן רק אז יגלה אור החיים שבהתוכנים המקודשים, כאשר יוקחו בתור נושא קדוש, שיש בו כח אלהי להחיות וליצור יצירות ועולמים." [24]

בדרך כלל אנו תופסים את האותיות כהסכמיות כלומר כמערכת סימנים הבאה לבטא תכנים.האות היא סימן פיזי המייצג עבורנו תוכן רוחני. בתפיסה כזו טוען הרב יש הפרדת מוטעית בין חומר לרוח:

" מי שהוא מסתכל רק על הערך התמונתי שבהנוסח המורכב בעיניו מחומר רוח שכל אחד עומד בפני עצמו"

המאמין הרגיל שמבין באופן הנ"ל את התורה אינו יכול לחוש ב"נשמה התוכית" של האות והמילה:

"ברצותו לקשר את עצמיותו בהרוח המחיה את התוכן,לא ישפיע הרוח עליו שפעת חיים".

לתפיסת הרב קוק בעקבות הקבלה,כמו האדם האותיות הן מציאות פסיכופיזית גוף ונשמה:

"אנו רואים בהם את הנשמה התוכית לבושה בגוף חי ופועל".

נשמת האות אינה מופרדת מגופה.הסתכלות כזו על האותיות נותנת משמעות רוחנית למגע עם האותיות.ההגיון והדיבור על תכני התורה אינו רק שכל רגיל או "הגיון קצוב" אלא מערכת רוחנית אובייקטיבית המתקיימת בנפרד מהאני הצופה בה .האדם המתבונן דבק בנפש ,רוח ונשמת העולם.

האותיות הן יצירה אלוקית וכוח אלוקי המחובר לעליונים,שיש בו:

"כוח אלוהי להחיות וליצור יצירות ועולמים".

הנזיר בהערותיו לקטע זה מציין שזוהי תפיסה קבלית הממשיכה את ספר היצירה שבו נאמר:"וצר בהם כל היצור" כלומר האותיות הן כלי הבריאה וההוצאה לפועל של המציאות ויש בהם כוח לברוא ליצור ולהעניק חיים.הדיבור בורא את הבריאה ומשפיע עליה.הערה זו מתאימה גם לנאמר בקל"ח שהאותיות הן מופיעות כאשר יש צורך להוציא דברים מהכוח אל הפועל.הם חיצוניות ולכן נקראות "בר" או "בריאה" כלומר חוץ והחצנה,וכנ"ל...הוצאה לפועל.

"אותיות רוחניות".

"כח החיים מלא הוא אותיות רוחניות, שהן מתנוצצות בו מעולם המלא זיו עליון, שמוצאים קוים קטנים את מרכזם בהויתו של האדם. והאותיות, בין המחשביות, בין המבטאיות, רק מקצה התחתיתי שלהן הן מורגשות, והמון חיים עליונים מלאי זיו ותפארת כלוא בהן, ואצור בקרבן, ויותר מזה לאין קץ קשור בהן למעלה למעלה כל מה שלומד האדם יותר, הרי מתגלה אצלו חלק מהאותיות העצמיות שלו, שהם מקורי החיים שבכל היש. הדבור מתנוצץ הוא מהחפץ, שהוא אור חיים מלא, החפץ מקושי עם הציור והשכל, והם כולם אורות חיים מאירים, לוקחי לב בחמדתם, שואפים להשתלם בהכרה של התרוממות אל כבוד אל חי, שאין קץ לחמדת נועמו. מה טובו ויפו נועמי עדניהם של חסידי העולם, כרותי ברית אלהים, ההולכים תמיד בדרכיו וצמצים לאורו, המחיה את הכל." [25]

אותיות – דרגת הנפש והמלכות

אחת ההקבלות המרכזיות בין המבנים השונים של הקבלה היא ההקבלה שבין הספירות לאותיות.

על פי המקובלים בדרך כלל המבנה הוא: טעמי התורה- כנגד חכמה, נקודות –בינה, תגין- ז"א ,אותיות- מלכות.

מודל זה מופיע ברמ"ק:" עוד נתבאר מתוך דברי הרשב"י ע"ה כי האותיות הם נפש והנקודות הרוח לנפש שהם האותיות. והטעמים הם נשמה לרוח שבנפש וז"ל הרשב"י ע"ה (בהקדמה דף ז'.) וטעמי אינון נשמתין ונקודי רוחין ואתוון נפשין אלין מתנהגין בתר אלין ואלין בתר אלין ואתוון מתנהגין בתר נקודי ונקודי בתר טעמי כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם עכ"ל."

ספירת המלכות מקבילה ל"דיבור" והיא מוציאה מכוח אל הפועל כמו המלך שמחצין את צורכי העם ומיישמם.

הרב הנזיר מפנה אותנו במקורותיו לתפיסת האותיות של הרב קוק (בסדרת הקטעים: "חיי האותיות","אותיות רוחניות",ו"המעין המילולי" ) לקל"ח פתחי חכמה שם כותב הרמח"ל בעניין האותיות:

"כל האורות העליונים עד שיגיעו להעשות מהם פעולה במעשה צריכים לבוא לסוד האותיות.והם מציאות סדר אחד העומד להוציא דברים לפועל והוא סוד 'בדבר ה' שמים נעשו'.כי אין מציאות לדיבור אלא באותיות".

כאשר מדובר בדרשה קבלית על "אותיות" אנו יודעים שהדרשה עוסקת בגילוי בפועל של הארה..

על הנהגת עתיד שאינה בפועל בזמננו נאמר ע"י מקובל חשוב ש:

"לא נתגלה בזה שום אות,וכשיבוא להנהגה שיש ממנה קצת עכשיו אפילו הוא בהסתר גדול ורק לפרקים נאמר שמתגלה בזה אות או שם"

כלומר :גילוי בפועל נקרא "גילוי אותיות".

כב' האותיות הן כב' וריאציות של פעולות שונות.ישנם 462 צירופים (רלא' שערים פנים ואחור) לאותיות.כל צירוף אותיות מסמל פעולה מסויימת.כלומר א-א,ב-א, ג-א הם שלוש פעולות שונות.כל פעולה במציאות היא "צרוף אותיות" כלומר אשכול של כוחות רוחניים היוצאים מחביונם במעמקי העולמות ויוצאים לפועל בעולם הגלוי.

אותיות- כלי האצילות.

כמקובל אצל תלמידי האר"י טוען הרב שהאותיות הן כלים של כוח החיים:

"כוח החיים מלא הוא אותיות רוחניות".

האותיות הן הכלים של אורות האצילות והן מכילות בתוכן את כוחות חיים שמעליהן:

"המון חיים עליונים מלאי זיו ותפארת כלוא בהן ואצור בקרבן",

אך גם משמשות כנתיב וקישור לאורות שאינם יכולים להצטמצם בתוכן:

"ויותר מזה לאין קץ קשור בהן למעלה מעלה".

.התוכן שנמצא בעולם האלוקות הוא כללי ואינו מושג לאדם בבהירות אך חלק מתוכנו מושג לנשמת האדם בבהירות ואלו הן הנטיות הפנימיות שקובעות את מהלך החיים של כל פרט.האותיות הן חלק מ"כוח החיים" שנמצא במציאות האישית של האדם ובעולם.

בכותרת לסדרת הקטעים "החיות העולמית" כתב העורך:

"החיות האלוהית העולמית,הוא שפע עליון,הנקשב כגילוי אותיות רוחניות בנשמת האדם הדבק בחי העולמים".

קשב האותיות האישיות שבנשמת האדם.

כלומר מתוך כלל "ההקשבה הכללית" שבה האדם שומע שיש תכונה ותנועה רוחנית בעולם העליון "הד האצילות",(זהו עולם האצילות עולם הספירות האלוקי) רק תנועות מסויימות מושגות לאדם באופן מבורר .האופן המבורר יותר הוא נקרא "גילוי אותיות רוחניות בנשמת האדם".

ההקשבה פותחת בהקשבה כללית ומסיימת בגילוי ברור יותר.

עולם האצילות כולל את כל הספירות.הספירות הנוגעות לאופיו העצמי של האדם שולחות קוים קטנים אל נשמת הפרט:

"כוח החיים מלא הוא אותיות רוחניות שהן מתנוצצות בו מעולם המלא זיו עליון,שמוצאים קוים קטנים את מרכזם בהוייתו של אדם"

הלימוד מגלה לאדם את אותיותיו הגנוזות בנשמתו:

"כל מה שלומד האדם יותר הרי מתגלה אצלו חלק מהאותיות העצמיות שלו".

ישנה חשיבות גם למחשבות המעורפלות והכלליות כי הן נותנות עומק וחיים למחשבות היותר ברורות.

על כך הרחיב הרב קוק בכמה הקשרים.לדוגמא נזכיר את הקטע על " קשב ההרגשות הסמויות" בו כותב הרב לא לדחות את הסמוי והמעורפל אלא לתת להם ללבלב ולהתבהר באיטיות:

" אל ידחה אדם את ההרגשות הסמויות ,שמתעוררות בנפשו ,יניח אותן להתעמק,ללבלב,להוסיף ציצים ופרחים,גם פירות יעשו,ויאצרו במקום הסמוי מן העין".

"המעין המילולי" - ביטוש ,אחדות ההופכים,ודיבור.

"זרם גדול של הופעות מתפרץ אל תוכנו מהעולם החיצוני, מסביבה שלנו, והן יוצרות בנו ציורים, דוגמאת גרעינים באים מבחוץ נקלטים בשדה ומצמיחים. וזרם עוד יותר גדול הולך ופורץ תמיד מבפנים, ממעין נשמתנו, היוצר יצירות, מצייר ציורים, בונה עולמות. אלה הזרמים תמיד נפגשים הם זה בזה, משתתפים הם בחוקיהם, ומתנגדים הם בתכונותיהם. החכוך התדירי של כחות איתנים הללו בתוכיותנו, יוצר בקרבנו את צור היצירה המלולית, ושפעת כח הולך ודופק על אורגני המבטא, וצמחים משותפים, מחבורם של שני הזרמים, הפנימי והחצוני, הולכים ונצמחים, ודבורינו הולכים ושוטפים. הציור הרוחני מכה גלים, פועל בעצמו ועל עצמו. מהאותיות העצמיות שלו, שהם מקורי החיים שבכל היש. הדבור מתנוצץ הוא מהחפץ , שהוא אור חיים מלא, החפץ מקושי עם הציור והשכל, והם כולם אורות חיים מאירים, לוקחי לב בחמדתם, שואפים להשתלם בהכרה של התרוממות אל כבוד אל חי, שאין קץ לחמדת נועמו. מה טובו ויפו נועמי עדניהם של חסידי העולם, כרותי ברית אלהים, ההולכים תמיד בדרכיו וצמצים לאורו, המחיה את הכל." [26]

האדם ניזון ממעיינותיו הפנימיים ,וזוהי תנועה מן הפנים אל החוץ.במקביל האדם ניזון גם מגירויים חיצוניים המעשירים את עולמו:

"זרם גדול של הופעות מתפרץ אל תוכנו מהעולם החיצון,מסביבה שלנו והן יוצרות בנו ציורים...וזרם עוד יותר גדול הולך ופורץ תמיד מבפנים,ממעין נשמתנו,היוצר יצירות,מצייר ציורים,בונה עולמות.אלה הזרמים תמיד נפגשים הם זה בזה.."

המפגש בין שני הזרמים החיצוני והפנימי יוצר את הדיבור:

"החיכוך התדירי של כוחות איתנים אלה בתוכיותינו יוצר בקרבינו את אור היצירה המילולית".

כלומר הקיום של שני עולמות מנוגדים הפנימי והחיצוני יוצר חיכוך ודיאלוג.העולם הפנימי מלא וגדוש.גודש זה יוצר רצון להתגלות על פני העולם החיצוני ומכאן נובע הדיבור:

"אוצר המחשבה נדחק מהמון ציוריו"

לדברי הרב הדיבור נוצר במפגש שבין החיצוני לפנימי.העולם הפנימי הוא עולם המחשבה.כאשר יש גודש ומילוי בעולם הפנימי הוא מגלה בקרבו שאיפת השפעה כלפי חוץ והבעה.הרצון להתפשט כלפי חוץ לוחץ על כלי המבטא והדיבור נולד.

כמדומה שרעיון זה הוא ביטוי תיאורי מפורט שירי ומורחב לרעיון בכתבי האר"י.

ע"פ האר"י כשאור מקיף מבטש את האור הפנימי נוצר כלי.

כך מוסבר בכתבי בעל הסולם:

"והענין הוא, שאין לך פרצוף או איזה מדרגה שהיא, שלא יהיה לה ב' אורות, הנקראים אור מקיף ואור פנימי"

"ועתה נבאר ענין הביטוש דאו"פ ואו"מ זה בזה, המביא להזדככות המסך ולאבידת בחינה אחרונה דעביות. כי בהיות ב' האורות הללו הפוכים זה מזה וקשורים יחד שניהם במסך שבמלכות דראש א"ק, ע"כ מבטשים ומכים זה בזה."

"ומתוך שחלק האור הנשאר מבחוץ לאו"מ גדול הוא מאוד, מפאת המסך המעכב עליו מלהתלבש בא"ק, ע"כ נבחן שהוא מכה במסך המרחיק אותו, במה שהוא רוצה להתלבש בפנימיות הפרצוף."

האור המקיף שואף להאיר בתוך האור הפנימי כמורה הרוצה להאיר דעתו הרחבה בתלמידו.האור הפנימי אינו יכול להכיל את רוב השפע ולכן הוא מתנגד לאור. התנגדות זו נותנת לו מקום אישי ו"ספייס" של מרחב אישי.האור הפנימי מתנגד לאור המקיף אך לאחר שיצר לעצמו אוטונומיה ומרחב אישי הוא מתגעגע לאור וקולט ממנו הארה במידה מועטה יותר המתאימה לו.כך עולה האור הפנימי בהדרגה וגודל.תהליך זה נקרא יצירת כלי ולכן הכאת או ביטוש המקיף בפנימי יוצרת כלי.

כך גם בקטע "המעין המילולי" של הרב קוק.הדיבור הוא ההארה המצומצמת באופן יחסי שמאיר המקיף כלומר העולם הפנימי לאור הפנימי כלומר לעולם שנובע מהרשמים החיצוניים.

הביטוש והקשר שבין העולם הפנימי לחיצוני הם מקורות להתעשרות רוחנית כבירה.נראה שזהו אחד מיסודות ההתנהלות של הרב קוק שראשו ברשות הרז והפרטיות ורגליו נעוצות בכלליות ובמעשיות.

נוסחת האר"י על ביטוש האור משתלבת אצל הרב קוק עם יסוד נוסף והוא איחוד ההופכים.האור המקיף מנוגד והופכי לאור הפנימי ופגישת שני היסודות המנוגדים הללו יוצרת אור שלישי שהוא "ממוצע" בין שני הקודמים.לכן הדיבור הוא הממוצע שבין שני האורות..המקיף והפנימי

הדיבור והאות פ"ה:

בהמשך הספר הרב קוק מקשר את כוח הדיבור לאות פ"ה:

אות זו מסמלת את העושר הרוחני שבהגיעו למילוי הוא שואף לפרוץ כלפי חוץ.כאשר המעיינות המגברים אז "בא הפה למעמד השתלמותו" כלומר הדיבור מתברר ומתבטא.הדיבור הינו תוצאה של גודש חוייתי המחפש לו מרחב קיום.כאשר העולם הפנימי גדוש ודחוס ו"המעיינות מתגברים",כוח החיים פורץ כלפי חוץ ומפעיל את כלי המבטא והדיבור.במובן זה הדיבור הוא גילוי הרוח וביטויה כלפי חוץ.

"מתמלא הרוח מלא אוצרו, מתכנסים התארים והמתוארים, הציורים בכל סעיפיהם, המון המאויים לפלגותיהם, הפרטיות כולה בכל עשרה, השטפיות הכוללת בהמון גאונה, האורה מבהקת, והעין סוקרת. הנשמה מלאה היא עז, רוחה כביר ומעינותיה מתגברים, אז בא הפה למעמד השתלמותו, המבטא לוקח את מקומו, והמילוליות מתחילה להיות מקשקשת בצלילותיה. הפ"א במבטאה תזכיר את הפה המדבר, המכיל את אוצר הניב, את השפה לכל עשרה ואוצרות מכמניה, שהם מתאדרים, מתגברים ומתפלגים בהמון רבה לארצות וללאומים, לעולמים ולמהדרותיהם. "

נשאלת השאלה:מהו הקשר שבין שלושת הקטעים שבהן דנו לעיל (חיי האותיות- אותיות רוחניות- והמעין המילולי ) לבין כותרת הפרק- "חיות האלוקית העולמית"?

עתה לאחר שביארנו את הקטעים התשובה מובנת:

נשמת הבריאה היא מלכות דאצילות כלומר הביטוי כלפי חוץ של האלוקות קרי- הבריאה המצויה מכונסת בתוך העולם האלוקי כספירה בין הספירות.מלכות דאצילות היא גם כתר של עולם הבריאה כלומר נשמת הבריאה המתקיימת כישות בעלת מובחנות ונפרדות מן האלוקות הסובבת ומקיפה אותה..

עולמות בי"ע יוצאים ממלכות דאצילות כלומר הם מעין דיבור היוצא מחביון העולם האלוקי כלפי חוץ.לכן בי"ע נקראים – נפרדים הם המציאות ה"חוץ אלוקית" הנשמות נמצאות בעולם הבריאה כי שם ב"נפרדים" מתאפשרת הנפרדות של קיומם כישות אוטונומית או כ - "אני" הנפרד מהאלוקות.

לכן בתיאור הבריאה טורח הרב קוק (באמצעות העורך הרב הנזיר) לדבר על האותיות והדיבור.

הפתיחה לריש מילין:

עתה אנו יכולים להבין קצת טוב יותר את קטע הפתיחה של ריש מילין:

לביאור הקטע-

בקטע הפתיחה הרב קוק מתייחס לעובדה הפנימית שהמחשבה אינה פוסקת לעולם.האדם תמיד חושב על משהו ואינו יכול להפסיק את זרם המחשבות.המחשבות "משוטטות" בנו תמיד.כמקובל הוא רואה את תדירות התנועה של המחשבות כגילויו של קצה קרחון המתבלט אל פני המים בעוד רובו מצוי מתחת להם.המחשבות שאנו מבחינים בתנועתן הן ביטוי חיצוני לעולם שלם של מעמקים מלא תנועות התרחשויות עליות וירידות.הוא מזהה את המחשבה עם ספירת הבינה שקרויה בזוהר "הנהר שאינו פוסק".הציורים כלומר הדימויים והתפיסות של עולם המעמקים ה"על מודע" שלנו הם נתפסים ואינם נתפסים. הם בעלי אופי חמקמק ומעורפל ולכן הרב מגדירם כציורים שאינם ציורים ותארים שאינם תארים. הביטויים שאינם...שאינם..החוזרים פעמיים מזכירים לנו את דברי הזוהר "תפיס ולאו בחכמה ידיעא" המתייחס לקדוש ברוך הוא ,אך כאן הרב עושה את אותו פעולה לגבי ההכרה האנושית.הציורים שאינם ציורים הם תפיסתינו המעורפלת את "האור המקיף" כלומר את הנשמתיות העומדת מעל להכרה הרגילה.אנו חשים את קו החוף של ים המחשבות אך מחשבות אלו נתפסות ואינם נתפסות בבחינת "נוגע ואינו נוגע".ההתוודעות למעמקים מוגדרת כאן כחשיפת "האריאליות הנשמתית" כלומר חשיפת ההיבט המלאכי (אראלים הם מלאכים) שבנו.זהו מקור הכוח שלנו –"האומץ האמיתי שלנו" ומקור היופי שבקרבינו -"ההדר הנשמתי". זהו עיקרון אצל הרב קוק.אותיות הידע קיימות כבר בעליונים ואנו רק חושפים אותן.האדם "יודע" את כל הניתן לידיעה אך ידיעותיו אינם מצויות כאן ועכשיו בעולם המוגבל של "הדיבור" המצומצם אלא הן טמונות "למעלה" בחלקו העליון של האדם השוכן בעולם הנשמות.

הכרת עולם המחשבה הקודם לעולם הדיבור מאפשרת היכרות על הפוטנציאל האישי ומפגש עם המימד ה"גבוה" שלנו שממנו נובעים כל כוחות הנפש.כוחות הנפש קרויים כאן "אותיות".גילוי וחשיפת כוחות הנפש מהעלם לגילוי ומהכוח אל הפועל מתרחשת בשלבים.

סדר הגילוי הוא מן החוץ אל הפנים ו"מלמטה למעלה" כלומר גילוי האותיות,התגין,הנקודות והטעמים בסדר זה.כל סדר הטנת"א שבקרבינו מצוי באופן פוטנציאלי "גנוז" בתוך האני הפנימי שלנו – הנשמה ולכן גילוי לפועל ברמת הכלים נותן מצע לגילוי האורות הגנוזים וכוחות הנפש שלנו הולכים ובאים לכדי ביטוי וגילוי בהתאם לשורשם הגנוז במרומי התעלומה הנשמתית העליונה.תהליך ההתודעות שלנו לסולם הרוחני של אישיותינו הבנוי מחלקים חיצוניים ופנימיים העומדים באופן מודרג,מאפשר לנו להתחבר לשורש הנשמתי שלנו להכיר את העוצמות שטמונות בנו ולהתקרב לצד הנשמתי מלאכי הטמון בתוכינו. הסתכלותו של הרב קוק היא הסתכלות קבלית על ההכרה כהתוודעות לנשמה ב4 דרגות של האדם בעולם העשיה ,הניזונות מהנשמה שהיא עומדת ומתקיימת בעולם הבריאה.הטנת"א האישי של האדם במסגרת הנפשיות שלו הוא כמובן שייך לתודעה הארצית ולעולם החושים כלומר לעולם העשייה,אך שורש הנפש הוא בנשמה השוכנת "למעלה" בעולם הבריאה ומפיצה אור כלפי העולמות התחתונים.

בקטע זה מדבר הרב קוק בכיוון נפשי.הוא עושה פסיכולוגיזציה של מונחי תורת הסוד של האר"י הזוהר והרמ"ק ומורידם לשפת הנפש.מושגי הסוד המבארים בשלושה מקבילות "עש"ן- עולם שנה נפש-אדם זמן ומקום.בהמשך הספר ידבר הרב קוק גם על "עולם" ו"שנה" ולא רק על הנפש כפי שהוא עושה בפתיחה. לא רק האדם.. גם המציאות העולמית והזמן הם רבי רבדים וניתן להבינם ולהכירם באמצעות מודל הטנת"א.

פירושו של הרב אינו הפירוש הקלאסי, ה"פשט" של תפיסת הטנת"א אלא הוא לפי הודאתו בבחינת "מדרש" אישי שהוא סידרה של גילויי נשמה אישיים היחודיים לנשמת הרב קוק.

בהתאם לתפיסה זו למעשה כל אדם דורש את התנט"א של עצמו ותובנות מוחו ולבבו הן מדרש האותיות הפרטי שלו.מדרש זה מביא להארה רוחנית שהתורה והנשמה האישית מאירים על הלומד והם צמיחתו והתעלותו הרוחנית. "הארת הנקודות, והטעמים, ותגיהם יזהירו לנו את אורותיהם, והתיבות והמאמרים, הפסוקים והספרים, יפיצו עלינו את קרני הודם"..זהו עיסוק ב"הארת" האישיות והעלאתה לשורשה הנשמתי.

המחשבות של האדם הן קודמות לאותיות.הן נובעות מ"מקור העליון"

הן מתגלות התגלות ראשונית כ"ציורים בלתי מצויירים" כלומר כשאיפה עמוקה ועצמית שעדין אינה נתפסת לגמרי אלא היא ראשונית- ומקבלות אט אט עם התגלמותן והתבררותן "ציור" כלומר קווי אופי ויכולת להיתפס באופן דמיוני ע"י כוח הדמיון.

מתוך המחשבות יוצא כוח חיים שמחיה את האותיות.

כוח החיים הזה מקבל חיים מ "הציור"

המבנה הנפשי והרוחני שהרב מציג כאן הוא:

א-מחשבות עצמיות בלתי מפורטות, המקבילות כנראה למח ימין האינטואטיבי.

ב-מחשבות מפורטות בבחינת "מחשבות פוריות" .אלה מקבילות כנראה למוח שמאל מח הבינה שעוסק בפרטים.

ג-כוח חיים. כח זה מקביל ללב על כל כוחות החיים שבו ולעולם הרגשות.

ד-כלי או אות המכיל את כוחות החיים. (מבנה זה מקביל לספירות חכמה,בינה ו"ק ומלכות וכמובן לטנת"א ).הכלי מקביל לכוח הדיבור והיטוי.

האותיות עוזרות לגלות בפועל את הנסתר ולהופכו לנגלה.כך הוא בתוך נפש האדם כאשר הדיבור מגלה לאדם את מחשבותיו העצמיות,

וכך הוא גם בהתיחסות ל"יש" של העולמות העליונים.

את ביטויו של מבנה זה ב"עולמות" כלומר ברמה האונטולוגית של "תורת היש" הקבלית ניתן לבאר כך:

הדיבור נמצא במלכות דאצילות שהיא בבחינת "מלכות פה" והיא יוצרת בדיבורה את עולמות בי"ע.

בעולם הבריאה ניצבת נשמת האדם ובה מתבלטות אותיות היחודיות לה.

המחשבות דוחפות את האותיות לבוא לידי גילוי .זהו תהליך שבו ספירות המחשבה חכמה בינה ודעת המצויות ה"ראש האצילות" מאירות לדרגות שתחתיהן כלומר לז' הספירות התחתונות:ז"ת.האותיות מצויות בתווך המחשבה האלוקית באופן אידיאלי סמוי והן שואפות לצאת ולהוולד.תהליך דומה מתרחש בבי"ע כלומר בעולם הנבראים העומד מתחת ומחוץ לעולם האלוקי.

נשמת האדם הבנויה מאותיות כלומר נטיות רוחניות עצמיות, שואפת להיוולד ולהתפרט מתוך הקולקטיביות המוארת של ספירת המלכות דאצילות היא כנסת ישראל.

ביאור מקורי זה יכול להסביר את הקשר בין האישיות הפרטית לכלל ישראל.הכלל נמצא בספירת המלכות דאצילות והנשמה שורה ומתקיימת בעולם הבריאה.כך הוא ב"עולמות" מבחינת "תורת היש".

בעולם הסובייקטיבי של האדם..האותיות "נבראות" מתוך מחשבה קדומה שבה מצויים:

" אותם הציורים הבלתי מצויירים, אותם התוארים העומדים למעלה מכל תואר".המחשבה הקדומה מקבילה לעולמות חכמה וכתר המקבילים לאצילות ולא"ק והיא " מחשפת את האותיות" כלומר מחצינה אותם וחושפתן כלפי חוץ לבריאה כלומר ל"בר" וחוץ.התיאור של קיומו של עולם פנימי ושורש מקביל לתובנות יונגיאניות הרואות את המודע כנדחף כלפי חוץ ע"י המודע וגם לתפיסות אידיאליסטיות פוסט קנטיאניות נוסח פיכטה ושלינג.

חשוב לציין שבדרך כלל עוסק הרב בצידן החיובי של התכונות ואינו מרחיב בביאור צידן השלילי.[27]

פרושי הרב לאותיות מסתמכים יותר על ההגות הקבלית ובדרך כלל אינם מתאימים לתפיסתן הקלאסית אצל חז"ל בתלמוד ובמדרש.

ולסיום..

בסיום ספרו ריש מילין הרב קוק כותב על עצמו:

"מרשמי מחשבותי שיתקבצו לעדרים ילקחו אותיותי והיו למאמרים והמאמרים בחוברת יהיו לספרים והספרים בכל-קרת יהיו נפזרים ומלכים יתהדרו במטוה התולעת והמעינות יתגברו, ותרבה הדעת לישועתך קויתי ד'."

כלומר המחשבות הכלליות שחושב הרב קוק בתפיסות הכלליות שלו מגלות את האותיות האישיות.התפיסה הספיריטואלית קבלית של המציאות ושל העולמות העליונים מחייה מעוררת ומרחיבה את התוודעותו של האדם לנטיות הפנימיות של נשמתו שהן ה"אותיות" האישיות שלו.מבחינה זו הרב מהווה גם הוגה אישי המתאר את נסיונו הרוחני (כפי שתיארה שרלו במחקרה על דמות הצדיק במשנת הרב) ,וגם מקובל המבאר את תפיסות הקבלה (כפי שתפסו זאת אחרים כגון הרב שטיינזלץ ויוסף אביבי ) בביאור מקורי הכולל תפיסות פילוסופיות מקוריות ויחודיות בעלות אופי אירופי היגליאני.

הרב קוק הוא גם "פילוסוף חופשי" כפי שהגדיר ממשיכו הרב צבי יהודה זצ"ל וגם מקובל הממשיך את מסורת המקובלים האר"י רמח"ל החסידות ואחרים.

תפיסת הקבלה שלו היא תפיסה פתוחה השמה דגש על החזיונות העולים באופן חופשי במהלך החויה וההתבוננות הדתית ולכן כל ההגדרות שמתארות את שיטתו הן חלקיות.

תפיסות של הרב, "רשמי " מחשבותיו אותם הוא חווה באופן ישיר כנובעים מפנימיותו הם ביטוי לשליחותו הרוחנית לגלות דעת השם בעולם והוא מתפלל ש:

"והמעינות יתגברו, ותרבה הדעת לישועתך קויתי ד'."

[1] הברקה היא מושג קבלי חסידי המבטא אמת רוחנית או הארה שמתגלה בבת אחת לאדם ובדרך כלל שייכת לספירת החכמה שמוגדרת ב"תניא" כ"ברק המבליח".

[2] צרוף האותיות הוא צרוף של יסודות המתחברים זה לזה ויוצרים על ידי חיבורן מציאויות שונות.על בצלאל נאמר שידע לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ.האותיות מסמלות אלמנטים יסודיים שמהן ברא הבורא את העולם.הצרוף נזכר בזוהר ובספר יצירה ופותח למשנה שלמה אצל אבולעפיה .שם הוא משתמש בצרוף האותיות כטכניקה מדיטטיבית המסייעת לדבקות ולהשגת סודות.

[3] האות עי"ן מסמלת עין וראיה,האות זי"ן מסמלת כלי לוחמה,האות דל"ת מסמלת שער במובן דלת.

[4] אל"ף היא לימוד בארמית.

[5] באות יו"ד הרב מפרקה ליו"ד-ו"ו-דל"ת.

[6] בביקורת ספרים שנכתבה על ידי מבקר תורני ניו יורקי אחרי הוצאת הספר מציין המבקר שהרב תופס את האותיות בהתאמה לתפיסה המדעית שטוענת שהאותיות הן ציורי עצמים וחיות שהפכו בהדרגה לסימון מקוצר אך למרות נימת הביקורת על עצם החיבור לרעיונות כופרניים הוא מציין שהרב "העלה ניצוצות" מהס"א והפך את הרעיונות המדעיים כופרניים לרמה מוסרית העוסקת בתיקון המידות.יתכן כהשערת המבקר שהרב בחר להתייחס לפרוש המדעי אך ברור שהמבקר לא היה מודע למקורות הקבליים של רעיונות הרב ולאופי הגילויי קבלי שלהם,ותפיסתו את הספר מוטעית ושטחית.

צילום הביקורת ניתן לראות ב: http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=34950&st=&pgnum=26

[7] באותיות נ-י- ובאות ט'.

[8] פרק ז פסוק א:" בשנת חדה לבלשאצר מלך בבל דנייאל חילם חזה וחזווי רישיה על משכביה באדיין חלמא כתב ריש מילין אמר".

[9] אוה"ק ח"א עמ' קטו'- נגלה נסתר ויחודים.

[10] ח' קבצים ח"א תקל'.

[11] אורות התשובה פרק ב':

"לגבי משך זמנה, התשובה מתחלקת לשני חלקים : תשובה פתאומית, ותשובה הדרגית.

הפתאומית באה מתוך איזה ברק רוחני הנכנס בנשמה, בפעם אחת מכיר הוא את הרע ואת הכעור של החטא ונהפך לאיש אחר, וכבר מרגיש הוא בקרבו השתנות גמורה לטובה. תשובה זו באה על ידי איזו הופעה של סגולה פנימית, על ידי איזו השפעה נשמתית גדולה, שראוי לחפש את נתיבותיה בעמקי תעלומה."

[12] במורה הנבוכים הקדים הרמב"ם לתאר את הופעת הברק של האמת "בבת אחת":

"אל תחשוב שהסודות הגדולים האלה ידועים עד תכליתם וסופם לאחד מאתנו. לא; אלא שפעמים האמת מבהיקה לנו עד שאנו חושבים אותה לאור יום. אחרי-כן החומרים וההרגלים חוזרים ומסתירים אותה עד שאנו חוזרים להיות בלילה אפל, קרוב למה שהיינו בתחילה. משולים אנואפוא למי שהברק מבריק לו מדי פעם בפעם בלילה אפל מאוד. יש בינינו מי שהברק מבריק לו פעם אחר פעם עד שהוא כביכול תמיד בתוך אור שאינו פוסק, כך שהלילה הופך לו ליום. זו היא דרגת גדול הנביאים אשר נאמר לו: ואתה פה עמ?ד עמדי (דברים ה',), ונאמר עליו: כי קרן עור פניו (שמות ל"ד). ויש ביניהם מי שהבריק לו הברק פעם אחת בכל לילו. זאת היא דרגת מי שנאמר עליהם: ויתנבאו ולא יספו (במדבר י"א). יש מי שיש (לו) הפסקות רבות או מועטות בין ברק לברק. ויש מי שאינו מגיע לדרגה שחושכו יואר בברק, אלא בגוף מלוטש או משהו מעין זה כגון אבנים וזולתם המאירים במחשכי הלילה. אפילו האור המועט הזה המאיר עלינו אינו מתמיד, אלא מבהיק ונעלם כאילו הוא להט החרב המתהפכת"(מו"נ החלק הראשון - פרק פתיחה ).

[13] כגון בספר אורות לרב קוק

[14] כגון בכתבי בעל הסולם העוסק ב"רצון לקבל" וב"רצון לתת".

[15] באות צדי"ק

[16] באות זי"ן

[17] אותיות מ"ם ונו"ן.

[18] באות זי"ן

[19] באות אל"ף

[20]

[21] פרדס רימונים כז' ג'.

[22] לדוגמא עיין זיקתו של הרב למחשבה האירופית- אליעזר גולדמן.בתוך "יובל אורות",ספרית אלינר,מחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה.

[23] אוה"ק ח"ב עמ' שמו'.

[24] אוה"ק ח"ב עמ' שמז'.

[25] שם עמ' שמח'.

[26] שם עמ' שמט'.

[27] באות קו"ף דן הרב גם על צידה השלילי וכן בשי"ן אך אלו הם יוצאי דופן.